דנ"פ 3898/90

תקציר

העותר, אזרח ישראלי השוהה בשוויץ מזה שני עשורים, נחשד בהחזקת מידע על כספי אזרחים ישראלים בשוויץ. הוא נחקר פעמיים בנתב"ג בעניין זה וסירב למסור מידע בשני המקרים. הוא טען כי הדבר יפליל אותו על פי החוק השוויצרי. בית משפט השלום זיכה אותו, אך בית המשפט המחוזי הרשיע אותו בעבירה על חוק הפיקוח על מטבע 1978 וחוק העונשין 1977. העותר ערער לבית המשפט העליון, שהסתיים בפסק דין חלוק. דעת הרוב זיכתה אותו מהאישום הראשון, שכן ביקש העותר וניתנה לו ארכה להיוועץ בעורך דינו. עם זאת, אותו רוב הרשיע אותו באישום השני. השופטים ט' אור, י' בך וא' וינוגרד קבעו כי זכותו של העותר שלא להפליל את עצמו והגנת הצורך חלה במקרה זה. הם פירשו את המונח "דרישה" בחוק הפיקוח על המטבע כדרישה המטילה חובה, ומאחר שנאמר לעותר כי אינו חייב לומר דבר, לא הוכחה העבירה של סירוב למסור מידע. עוד נקבע כי חוק הפיקוח על מטבע אינו מחייב עד להשיב על שאלות שעלולות להפליל אותו. השופט ד' לוין חלק על כך, ועמד על כך שיש לראות בחקירתו השנייה של העותר הארכה של הראשונה, והוא סירב למסור מידע בשני המקרים. לדברי לוין, חששו של העותר מפני הפללה עצמית לפי הדין השוויצרי לא הצדיק את סירובו והגנת הצורך לא חלה במקרה זה. בסופו של דבר, קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של העותר וזיכה אותו משני האישומים, כאשר דעת הרוב מסכימה כי לא קמה העבירה של סירוב למסור מידע.