ע"פ 59511-02-16

תקציר

עניינו של הערעור במשכו של צו אשפוז לאחר סיום ההליך הפלילי בשל מצבו הנפשי של המערער. החוק קובע כי תקופת האשפוז לא תעלה על תקופת המאסר המרבית; עם זאת, השאלה היא האם לבית המשפט יש שיקול דעת לקבוע תקופה קצרה יותר. עמדת המערער תומכת בתפיסה זו של שיקול דעת, בעוד המשיב סבור כי התקופה צריכה להיות זהה לתקופת המאסר המרבית. השופטים מסכימים עם המשיב ומדגישים כי החקיקה הנוכחית מחייבת לקבוע את תקופת המאסר המרבית, שהיא במקרה זה חמש שנים. לטענתם, יש להחיל קביעת תקופה קצרה מהמקסימום רק במקרים חריגים ועדיף להשאיר אותה לשיקול דעתה של הוועדה הפסיכיאטרית. פסק הדין מבהיר כי תכלית האשפוז אינה עונשית אלא מגוננת ומינהלית, ועל כן שיקולי ענישה אינם ישימים בהקשר זה. כמו כן, לוועדה הפסיכיאטרית יש סמכות לשנות את התקופה או להורות על המשך אשפוז לאחר פקיעתו, כך שהתקופה המרבית הנקובה בצו תהיה תקרה בלבד. לבסוף, השופטים מציינים כי חומרת המעשה ותקופת האשפוז לא תמיד מתיישבים, אך על הוועדה הפסיכיאטרית להתחשב בכך במסגרת שיקוליה. לפיכך, הערעור נדחה, ותקופת המאסר המרבית, כקבוע בחוק, תצוין בצו האשפוז.