ע"א 582/61

תקציר

תיק זה עסק בסכסוך משפטי ממושך על החזקת נכסים בתל אביב. המשיב ביקש במקור חזקה מהמערערת, שלכאורה החזיקה בנכס שלא כדין מאז שנת 1944. למרות הסכם פשרה לתשלום שכר דירה ופינוי הנכס בסופו של דבר, הנכס נותר מאוכלס. המערערת ניסתה לשלם דמי שכירות בשנת 1950 באמצעות שיקים ושטרות, אך המשיב סירב והכחיש כל קשר שכירות. השיק והשטרות הושארו ללא דורש אצל המשיב. בשנת 1955 שינה המשיב את עמדתו, דרש דמי שכירות אך סירב לערוב לצ'ק האבוד, וכתוצאה מכך המשיך אי התשלום. תביעתה של המערערת להשבת רכוש משנת 1957 נדחתה על ידי בית משפט השלום, אשר הכיר בהסכם הפשרה כחוזה שכירות וקבע כי ניסיונות תשלום דמי השכירות של המערערת סבירים. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את הערעור והורה על פינוי, בנימוק דרישתו הבלתי מוצדקת של המערערת לערבות בנקאית וסירובה לשלם דמי שכירות לאחר מכן. עם זאת, בית המשפט העליון הפך החלטה זו, והסכים עם פסק הדין המקורי של בית משפט השלום. בית המשפט הגיע למסקנה כי המערערת, לאחר שדרשה באופן סביר ערבות בנקאית בגין השיק האבוד בשל סירובו הראשוני של המשיב להכיר במושכר, לא הפרה את תנאי החכירה. דעת הרוב מצאה את המצב מוזר, כאשר מעשיו של המשיב סיבכו שלא בצדק את הליך התשלום, ובכך החזירו על כנם את פסק דינו הראשוני של בית משפט השלום לטובת המערערים ופסק להם הוצאות.