ת"א 11462-09-19

תקציר

פסק הדין בתיק אזרחי זה נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לזכויות הדיירות המוגנת כמפורט בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר. בתו של דייר מוגן נאבקת על המשך השכירות שלה בדירה לאחר מות אביה. אלא שהתובעת, בעלת הדירה, מבקשת לפנותה. בית המשפט בוחן בדקדקנות את שני התנאים המפורטים בסעיף 20(ב) לחוק. באשר לתנאי הראשון, השופט קובע כי הנאשמת לא התגוררה פיזית עם אביה בדירה במשך ששת החודשים שקדמו למותו. היעדרותו של הדייר המנוח מהדירה, בשל שהותו בבית אבות, היא גורם משמעותי בהחלטה זו. השופט מדגיש כי הנסיבות אינן מאפשרות פרשנות מרחיבה של החוק במקרה זה, בפרט כאשר הנתבע, דייר נגזר, מבקש לבנות על זכויותיו של אחר. במצטבר, השופט מוצא כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח היעדר דירה נוספת למגוריה. למרות טענות הנתבע בדבר אי חוקיותה ואי התאמתה של הדירה החלופית, שוכנעה השופטת כי הנכס המושכר שימש למגורים. מעמדה התכנוני והמשפטי של הדירה נחשב פחות רלוונטי מהקשר העובדתי בין הנתבע לנכס. יתר על כן, השופט מדגיש כי היכולת האובייקטיבית להתגורר בדירה אחרת היא הגורם הקובע, כפי שנקבע בפסיקה הקודמת, ולא העיסוק בפועל או המימוש הפוטנציאלי של המגורים בה. לפיכך, השופט פוסק לטובת התובע, ומורה לנתבע לפנות את הדירה ולפסוק לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין מדגיש את הפרשנות המצמצמת הניתנת לזכויות הדיירות המוגנות, ובפרט לדיירים נגזרים, ומטיל את נטל ההוכחה על הנתבע להביא ראיות להתקיים תנאי סעיף 20(ב).