תה"ס 10620-12-14

תקציר

פסק הדין דן בחוקיותו של חוזה לפי הדין הישראלי, ובפרט בשאלה האם יש לראות בו בטל כ"הסכם למראית עין" כאמור בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. תחילה פורס השופט את התקדים המשפטי ואת נטל ההוכחה במקרים בהם מדובר בחוזים מסוג זה, הקשורים פעמים רבות לסכסוכים משפחתיים ולהברחת רכוש מנושים. לאחר מכן קובעת השופטת כי ההסכם השני המדובר אכן נערך למראית עין בלבד, כאשר שני הצדדים מודעים לכך ומונעים מחששותיהם שלהם – התובעת חששה מתביעה והנתבעת חששה מפינוי מביתה. השופט מוצא כי שני הצדדים תרמו באופן לא שוויוני להליך זה, אך פעלו ביודעין. למרות בקשת התובע, השופטת אינה מבטלת את התחייבות התובע לשלם את המשכנתא, וקובעת כי ניסוח ההסכמים היה רעיון של התובע והיווה שימוש פסול בהליכים משפטיים. במקום זאת, השופט מורה לבטל את ההסכם השני ולהחזיר את ההסכם הראשון, מה שמשקף את ההבנה הקודמת של הצדדים. בשל התנהלות לא תקינה של שני הצדדים, כל אחד מהם נדרש לשלם הוצאות לאוצר המדינה, והשופט דוחה את בקשת התובע להוצאות. פסק הדין כפוף להליך תמים לפני פרסומו ללא פרטים מזהים.