בר"ע 2379/06

תקציר

פסק הדין הנדון עניינו בשני דוחות חניה שניתנו למשיב ובהליכים המשפטיים שבאו בעקבותיו. הכרטיס הראשון היה בגין חניה בניגוד לסעיף 5(ה)(1) לחוק עזר ירושלים, האוסר על חניה באופן העלול להפריע או לעכב את התנועה. הכרטיס השני היה בגין חניה בכניסה לחניון, בניגוד לסעיף 5(ו)(4) לחוק העזר. המשיב ביקש מהעירייה לבטל את הכרטיסים, אך משסורב, בחר להישפט. בית המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את המשיב בכרטיס הראשון אך זיכה אותו מהכרטיס השני. המשיב תבע פיצויים בבית המשפט לתביעות קטנות, אשר פסק לטובתו, ופסק לו פיצוי בגין רשלנות המבקש בהנפקת הכרטיסים. המבקש טען בערעורו כי לבית המשפט לתביעות קטנות אין סמכות לדון בתיק וכי אין להטיל אחריות על רשויות התביעה בגין רשלנות בהגשת כתבי אישום, במיוחד בהיעדר חוסר סבירות קיצוני או זדון. עוד טענו כי טיפולם בשני הכרטיסים היה סביר ולא רשלני. עם זאת, השופט דחה טענות אלה והדגיש כי לרשות מוטלת חובת זהירות כלפי האזרחים וכי ניתן לייחס להם רשלנות גם בהפעלת סמכויות התביעה. באשר לכרטיס הראשון, קיבל השופט את טענת המבקש כי היעדר תמרור המעיד על עבירת חניה אינו כשלעצמו ראיה מספקת לרשלנות. השופט ציין כי העבירה בה מואשם לא נדרש תמרור כזה וכי רכבו של המשיב חנה באופן שיש בו כדי לשבש את התנועה. לפיכך, השופט קיבל חלקית את הערעור, והותיר את פסק הדין בעניין הכרטיס הראשון. אשר לכרטיס השני, אישר השופט את פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, וקבע כי המבקש התרשל בהגשת כתב אישום בגין עבירה שאינה תואמת את העובדות שצוינו בדברי המפקח. פניות המשיב הדגישו פגם זה, אך המבקש התעלם מהן. לפיכך דחתה השופטת את הערעור בעניין הכרטיס השני. בעקבות זאת קבעה השופטת כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות רק ביחס לכרטיס הראשון וכי סכום הפיצוי יופחת ל-1,500 שקל בהתאם. השופט לא פסק הוצאות, לאור ההצלחה החלקית של הערעור. ההחלטה התקבלה בהיעדר ייצוג משפטי משני הצדדים.