דב"ע נה/118 - 3

תקציר

התיק נסוב סביב חוקיותו של סעיף פרישת חובה בהסכם הקיבוצי של אל על, הקובע גילאי פרישה שונים לקבוצות עובדים שונות. בית המשפט בחן האם סעיף זה מהווה הפליה המנוגדת לתקנת הציבור או לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. המערערים, מספר דיילים בעבר ובהווה שפרשו או עמדו לפרוש בגיל 60, טענו כי הסעיף מפלה וביקשו להאריך את חיי העבודה שלהם עד ל-65, גיל הפרישה של עובדי הקרקע. אל על והמשיבים הצדיקו את ההבדל בגיל הפרישה בכך שאופי תפקידם הייחודי של הדיילים, המחייב אותם להיות בעלי מאפיינים פיזיים מסוימים ולעבוד בתנאים חריגים. בית הדין הכיר בעיקרון הכללי של אי התערבות בהסכמים קיבוציים, אך הגיע למסקנה כי במקרה זה יש מקום להתערבות. בית המשפט קבע כי הסעיף המדובר עולה כדי אפליה, והדגיש כי הסכמים קיבוציים אינם צריכים להנציח הבחנות בלתי מוצדקות. בית המשפט הסתמך על מגמת החקיקה לשוויון בתעסוקה, כפי שעולה מחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שתוקן במהלך ההליך המשפטי כך שיכלול את הגיל כמאפיין מוגן. בסופו של דבר, פסק בית המשפט לטובת המערערים, הכריז על סעיף פרישת החובה כחסר תוקף והורה לאל על לאפשר למערערים שביקשו להמשיך לעבוד מעבר לגיל 60. עם זאת, לפסק הדין הייתה השפעה מעשית מוגבלת, שכן הוא חל רק על המערערים הספציפיים המעורבים בתיק. עוד הבהיר בית המשפט כי אין בפסיקתו כדי לפגוע ביכולתה של אל על לאכוף הוראות לקרקוע דיילים מטעמים רפואיים או אסתטיים.