ע"א 25/64

תקציר

בעל חלקת קרקע, קנדין, תבע את עיריית תל אביב ונתבעים נוספים על הפרת זכות הקדימה שלו כפי שניתנה בפקודת בניין ערים, 1936, לאחר שהעירייה הפקיעה את אדמתו בשנת 1946 ולאחר מכן מכרה אותה לצד שלישי מבלי להציע לו אותה בחזרה. העירייה טענה כי זכות הקדימה של קנדין נשללה בפסק דין קודם בשנת 1949. קנדין טען כי לא היה מודע לזכות זו באותה עת ולכן לא יכול היה לוותר עליה ביודעין. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת העירייה לדחות את תביעתו של קנדין, אך קיבל את בקשתה החלופית לדחות את התביעה על יסוד פסק הדין משנת 1949. קנדין ערער. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של קנדין, והסכים עם בית המשפט המחוזי כי פסק הדין משנת 1949 כלל במשתמע ויתור על זכות קדימה והיווה מכשול משפטי לתביעתו הנוכחית. פסק הדין, שנבע מפשרה בין קנדין לעירייה, העניק לזו האחרונה זכות להשתמש בקרקע כראות עיניה ושחרר אותה מתביעות עתידיות הקשורות לשימוש בקרקע. יתר על כן, בית המשפט מצא כי כתב הוויתור של קנדין היה תקף, שכן היה לו ייצוג משפטי באותה עת והיה עליו לחקור עד תום את השלכות הוויתור שלו. ביטול פסק הדין הקודם בעקיפין לא התאפשר והצריך תביעה נפרדת. קנדין חויב בהוצאות המשפט של המשיב הראשון (העירייה), בעוד שלא נפסקו הוצאות למשיב השני בשל אי השתתפותם.