ת"א 7218-12-20

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב השאלה האם התבטאויותיו של הנתבע, עורך דין, פעיל חברתי ואורח רדיו, התיוג של התובע, איש ציבור ויו"ר חברה, כ"עבריין פלילי סביר" ו"עבריין לכאורה", מהוות לשון הרע. דברי הנתבע נאמרו במהלך תוכנית רדיו בתגובה לטענת התובע בדבר זיוף כנגד לקוחו של הנתבע. התובע דרש פיצויים בסך 142,000 ₪. השופט פותח בדחיית טענתו המקדמית של הנתבע כי יש לסלק את התביעה בגין אי המצאת קלטת הפרסום על ידי התובע. תחת זאת, התובע הגיש תמליל של התוכנית, שגם הנתבע הודה בו חלקית בתצהירו. השופט בוחן את משמעות האמירות בעיני אדם סביר ומוצא כי אין בהן משום הרשעה בחוק, במיוחד נוכח האמירות המסייגות כמו "כנראה" ו"לכאורה". לגופו של עניין, השופט קובע כי האמירות אכן מהוות לשון הרע שכן הן משפילות ומבזות את התובע בעיני הציבור. עם זאת, השופט קובע כי הנתבע זכאי למספר הגנות לפי חוק איסור לשון הרע. ראשית, פרסום הדברים מוגן כפי שנאמרו במסגרת הליך משפטי – עתירה מנהלית – ומכוון כלפי צד המעורב באותו הליך. שנית, השופט פוסק לטובת הנאשם בכל הנוגע להגנה על אמת הפרסום. אמנם, הדברים לא היו נכונים לחלוטין, אך הנתבע הוכיח די הצורך קיומה של תשתית עובדתית סבירה לחשד התובע בביצוע עבירה פלילית. השופט מפרט את ניגוד העניינים של התובע ואת ניסיונו להצניע אותו, דבר המצדיק את חשדו של הנתבע. בנוסף, מקבלת השופטת את טענת הנתבעים כי הם פעלו בתום לב והייתה להם חובה חוקית וחברתית לפרסם את הפרסום, במיוחד נוכח תפקידם כבאי כוחו של בליצבלאו וכפעילים חברתיים. עוד מציינת השופטת כי האיחור של התובע בתגובה לדברים ואי נקיטת צעדים נגד כלי תקשורת אחרים שפרסמו ממצאים דומים, מערערים את תביעת לשון הרע. לפיכך, השופט מורה על מחיקת התביעה וקובע כי על התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 11,700 ₪.