עמ"ש 1494-01-20

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על תוקפו של מסמך המתיימר להיות צוואה, שנערכה על ידי אדם שנפטר. המערערים טענו כי יש להכיר במסמך, שכותרתו "הסכם שותפות", כצוואה תקפה, ואילו המשיבים, שהיו בנותיו של המנוח, חלקו על תוקפו. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבים, והביא את המערערים להגיש ערעור זה. בינתיים הגישו המשיבים ערעור שכנגד, בו ערערו על המסמך בעילה של זיוף והשפעה בלתי הוגנת. ערכאת הערעור פסקה לטובת המערערים, והגיעה למסקנה כי המסמך עונה על הדרישות הפורמליות של צוואה בכתב יד על פי הדין החל. בית המשפט מצא כי טענת המשיבים לזיוף אינה מבוססת, נוכח הודאתם כי לא הכירו את חתימת המנוח. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי תוכנו של מסמך כצוואה נקבע על פי מבחנים פורמליים ומהותיים כאחד, ובמקרה זה, תוכנו של המסמך הצביע בבירור על כוונת המנוח לחלק את רכושו לאחר מותו. בית המשפט דחה גם את טענת המשיבים כי כותרת המסמך, "הסכם שותפות", מטילה ספק בכוונת המנוח כי הוא ישמש כצוואה. השופטים הסכימו כי המסמך מייצג את כוונתו הברורה של המנוח להוריש את רכושם כמפורט בו וכי הדרישה הפורמלית לחתימה מתקיימת. משכך, התקבל הערעור העיקרי, הערעור שכנגד נדחה, והמסמך הוכר כצוואה תקפה. בנוסף, הורה בית המשפט למשיבים לפצות את המערערים בהוצאות המשפט בשתי הערכאות, וקבע את הסכום על 80,000 ₪.