ת"א 5791-06-16

תקציר

השאלה המרכזית במקרה דנן היא האם הצליחו התובעים לטעון לקיומו של אינטרס מיטיב בכביש או במעבר בחלקה 20. השופט מצדד בנתבעים בעניין זה, וקובע כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת טענותיהם. המפתח להחלטה זו הוא פרשנותו של סעיף 94 לחוק המקרקעין, המתווה את התנאים בהם ניתן לרכוש טובת הנאה באמצעות שימוש לאורך זמן. השופט מציין כי על התובעים לעמוד בשלושה תנאים להוכחת טענתם: ראשית, זכות השימוש צריכה להיות ראויה לטובת; שנית, אופי השימוש בקרקע חייב להיות גלוי, בניגוד לאינטרסים של בעלי הקרקע, ומבלי לנבוע מזכות חוזית; ושלישית, השימוש בקרקע חייב היה להתבצע במשך שלושים שנה רצופות. השופט מקבל את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים כי התנאים השני והשלישי לא התקיימו. העד המומחה מטעם התובעים נחשב כחסר המומחיות הנדרשת, ומדידותיו ותצפיותיו מבוטלות. העד המומחה מטעם הנתבעים, לעומת זאת, מספק ראיות משכנעות לכך שלא היה תוואי החוצה את חלקה 20 כפי שנטען על ידי התובעים, וכי כל תוואי כזה היה נחסם על ידי גדר במשך חלק ניכר מתקופת השימוש הנטענת בת שלושים השנים. יתר על כן, השופט מוצא כי עדותם של התובעים עצמם אינה עקבית ואינה משכנעת. עוד טוענים התובעים כי יש להכיר באינטרס מיטיב מתוך הכרח, שכן הכניסה לנכסיהם מרחוב רבי עקיבא קשה ומסוכנת. השופט דוחה טענה זו ומציין כי אין הכרח מוחלט, ובפסיקה קודמת נקבע כי אי נוחות אינה מהווה סיבה להכיר באינטרס טובת הנאה. לבסוף, טוענים התובעים כי הסכם השכירות של הנכס שלהם מרמז על זכות קדימה על חלקה 20. השופטת שבה ומצדדת בנתבעים, וקובעת כי בחוזה השכירות אין כל אזכור לזכות כזו וכי פרשנותם של התובעים לחוזה אינה נכונה. מאחר שהתובעים לא הוכיחו את טענותיהם, השופט דוחה את תביעתם ומורה להם לשלם 10,000 שקל שכר טרחה לכל אחד מהנתבעים.