עמ"נ 42613-05-19

תקציר

בעלת קניון ערערה על החלטת מועצה מקומית לגבות ממנה ארנונה עבור שני חניונים - מגרש חיצוני וחניון מקורה - המשרתים את הקניון ואת לקוחותיו. לאחר דיונים רבים, ועדת הערר פסקה לטובת המועצה, מה שגרם לבעלים לערער לערכאה גבוהה יותר. הערעור ביקש לערער על ממצאי הוועדה לפיהם המערערת היא הבעלים והמפעילה של הקניון ולכן אחראית לתשלום המסים, וכי אין לראות בחניון החיצוני "רחוב" הפטור ממסים, בין היתר. בית המשפט פתח וציין את היקף הביקורת המצומצם שלו על החלטות ועדת הערר, והתערב רק במקרים חריגים. היא לא מצאה עילה להתערב בהחלטת הוועדה, שהתבססה על דיונים רבים וממצאים עובדתיים, לרבות שליטתו הברורה של המערער והשימוש בו בחניונים. בית המשפט הסכים עם קביעת הוועדה כי היעדר מיסוי קודם של החניונים נבע מטעות, ולכן החיוב הרטרואקטיבי היה מוצדק. עוד נקבע כי המערערת לא יכלה להרחיב את היקף הערר כך שיכלול טענות חדשות שלא הועלו בפני הוועדה, לרבות הטענה כי היה על המועצה לגבות את המסים מבעלי הקניון בפועל. כמו כן, אישר בית המשפט את החלטת הוועדה כי החניון החיצוני אינו מהווה "רחוב", והדגיש כי למערערת היה החיבור הקרוב ביותר לאזור והיא נהנתה ממנו. לבסוף, בית המשפט לא מצא פגם בהחלטת הוועדה בעניין השטחים המשותפים וחניות הנכים בחניון, וקיבל את פסיקת ההוצאות למשיב. משנותרו טענות מהותיות, דחה בית המשפט את הערעור במלואו והורה למערערת לכסות את הוצאות המשפט של המשיב ואת שכר טרחת עורך דינו.