ת"א 37409-05-21

תקציר

התיק נסוב סביב אופציה לרכישת מקרקעין מרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) לייזום מגורים, שהוחזקה בתחילה על ידי נאשם 1 ("הזרע"). הזרע הקצה אופציה זו לתובע ("ארזי הנגב") תמורת תשלום משמעותי, מתוך כוונה לפתח את הקרקע למגורים. עם זאת, התגלעו חילוקי דעות לגבי שווי הקרקע והתמורה שתשולם לרמ"י, מה שהוביל לעיכובים במימוש האופציה. השאלה המרכזית הייתה האם לארזי הנגב או לנאשמים 5-2 יש זכות לממש את האופציה. מנהל מקרקעי ישראל הציע לזרע לרכוש את הקרקע במחיר מסוים, עם מועד אחרון לתגובה. הזרע הקצה אופציה זו לארזי הנגב, בכפוף לתנאים מסוימים, כולל תנאי השעיה הקשור למועד האחרון של רמ"י. ארזי הנגב לא הודיעה על הסכמתה למימוש האופציה עד למועד זה, אך יומיים לאחר מכן הביעה נכונות לשלם את המחיר המבוקש. בינתיים פנתה הזרה לנאשמים 5-2 בבקשה להמחות להם את האופציה. בעקבות זאת האריכה רשות מקרקעי ישראל את המועד בדיעבד. בית המשפט נדרש להכריע האם פג תוקפו של ההסכם בין הזר לארזי הנגב והאם ארזי הנגב ויתרה על זכויותיה על פי ההסכם בשל התנהלותה והתבטאויותיה בעל פה. השופט ניתח בהרחבה את הראיות והטענות, ולבסוף הגיע למסקנה שגרסתו של ארזי הנגב לאירועים אמינה יותר. השופטת קבעה כי תנאי ההשעיה של ההסכם התקיים מאחר שמנהל מקרקעי ישראל האריך את המועד, ודבריו בעל פה של ארזי הנגב לא היוו ויתור על זכויותיה, במיוחד לאור דרישת ההסכם שכל ויתור יהיה בכתב. כמו כן, השופטת ציינה כי התנהלות הצדדים שינתה את ההסכם והאריכה את המועד שוב ושוב. השופטת התייחסה גם למערכת היחסים הקרובה בין באי כוח הצדדים, למאמצים להוזיל את מחיר הקרקע ולתביעה התלויה ועומדת של הזרע נגד רמ"י, כל אלה חיזקו את הנחתו של ארזי הנגב כי המועד יוארך. בסופו של דבר פסק בית המשפט לטובת ארזי הנגב, וקיבל את טענתו כי ההסכם תקף, קיים ומומש כדין. השופט הוציא צו הצהרתי, המאשר את זכותו של ארזי הנגב ליזום את הרכישה על בסיס ההסכם הקיים ומימוש האופציה. כל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות, וההפקדות בתיק היו אמורות להיות מוחזרות לזרע.