דב"ע נה/29-01

תקציר

במקרה דנן, דן בית הדין בערעור שעניינו תאונת עבודה שאירעה ביום 18.10.1987, ובעקבותיה נפגע המערער ב"צליפת שוט". בעקבות התאונה אובחנה המערערת כסובלת מהפרעות נפשיות, מה שמעלה את השאלה האם מדובר בהתפרצות של מצב קיים או בתאונה. בתחילה, ועדת ערר רפואית בשנת 1992 קבעה כי למערער 50% נכות בגין התאונה, תוך ניכוי 30% בגין מצב קיים אנדוגני משוער, וכתוצאה מכך נקבעו לו 20% נכות סופית. עם זאת, על החלטה זו הוגש ערעור, ובית הדין הארצי קבע מאוחר יותר כי ניכויים בגין מצבים קיימים יכולים להתבסס רק על ליקויים מוכחים ומתועדים. לפיכך, הוועדה בחנה מחדש את המקרה בשנת 1994, אך לא הגיעה למסקנה כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו הפסיכוטי של המערער, תוך שמירה על שיעור נכות של 20%. על החלטה זו הוגש ערעור, ובית המשפט מצא כי הוועדה לא עמדה בהנחיות קודמות, במיוחד בכל הנוגע להיעדר ראיות למצב קיים. לפיכך, קבע בית המשפט כי הקביעה המקורית של 50% נכות צריכה לעמוד, שכן הוועדה בדיון השני הפכה את החלטתה שלא כדין ולא זיהתה כל פגם מוכח שיצדיק את הניכוי. הערעור התקבל, החזיר את דרגת הנכות של 50% בשל ליקוי שכלי, ופסק הוצאות למערער.