ע"ע 1232/04

תקציר

המערערת, שהייתה נשואה למר שלמה פרלמוטר במשך 48 שנים עד פטירתו בשנת 1997, תבעה קצבת שאירים מהמבטחים. לבני הזוג נולדו שלוש בנות משותפות והם התגוררו באותה דירה עד שהמערער עזב את הדירה שנתיים לפני מותו של מר פרלמוטר בעקבות חילוקי דעות. למרות הפרידה, הם שמרו על יחסים טובים, המשיכו להיפגש ואף יצאו יחד לחופשה. המערערת טענה כי יש לראות בה אלמנתו של מר פרלמוטר ולקבל את הקצבה משום שהוא היה המפרנס העיקרי ותמך בה כלכלית גם לאחר עזיבתם. בנוסף, היא ציינה כי הם תכננו לחדש את החיים המשותפים ומר פרלמוטר בילה את החודשים האחרונים לפני מותו בדירתה. חברות הביטוח סירבו להכיר במערערת כאלמנתו של מר פרלמוטר, בטענה כי לא מילאה את התנאי של מגורים עמו בעת פטירתו כנדרש בתקנות המבטחים. התקנות מגדירות "אלמנה" כאשת המנוח שהתגוררה עמו בעת פטירתו, והמערערת עזבה את הבית שנתיים וחצי לפני פטירתו של מר פרלמוטר. בית הדין האזורי הסכים עם המבטחים ודחה את תביעת המערערת, והביא אותה לערער על ההחלטה. השופט שמואל צור קיבל את הערעור בקובעו כי המערערת עמדה בדרישות תקנות המבטחים ויש לראות בה אלמנתו של מר פרלמוטר. צור הדגיש כי יש לבחון את מהות הקשר וכי חשבונות בנק נפרדים ומגורים נפרדים אינם מעידים בהכרח על היעדר תלות כלכלית. זאת ועוד, עדויותיהם של המערער ובתו תמכו ברעיון של המשך הקשר ובכוונה לחזור לחיים משותפים. עם זאת, השופטים עמירם רבינוביץ ושמואל צור לא היו שותפים לאותה דעה כמו השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין. הם סברו כי המערער לא מילא אחר תנאי המגורים עם מר פרלמוטר בעת מותו וכי לא ניתן להתעלם ממציאות המגורים הנפרדים. השופט רבינוביץ' קבע כי פירוש התקנות כך שיכללו מציאות מדומה של מגורים קונסטרוקטיביים אינו ראוי. לפיכך, החלטת הרוב הייתה לדחות את הערעור ולקיים את פסק דינו של בית הדין האזורי. גם נציגי הציבור, מר יוסי דהן ומר יצחק קאול, צידדו בחוות דעתה של השופטת ברק-אוסוסקין.