רע"א 713/05

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לפרויקט נדל"ן שביצעה המבקשת, אשר כלל שינוי ייעוד של קרקע השייכת למושב ברקת. במסגרת הפרויקט התקשרה המבקשת בהסכמים עם המשיב, בעל הזכויות במקרקעין, ועם מינהל מקרקעי ישראל. המבקש העמיד בפני המשיב ערבות בנקאית בסך של כ-14 מיליון ש"ח, אותה יוכל האחרון לחלט בתנאים מסוימים. תנאי אחד לכך היה שאם בתוך חמש שנים מיום מתן הערבות לא תושג הסכמה בין המשיב לבין המינהל בדבר הפיצוי בגין שינוי ייעוד הקרקע, יוכל המשיב לממש את הערבות. המבקשים ביקשו לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים שדחה את בקשתם למתן צו מניעה זמני למניעת חילוט הערבות הבנקאית. המבקש טען כי התנהלות המשיב עולה כדי חוסר תום לב, שכן הם הגישו תביעה נגד המינהל לפיצוי כספי, אשר חשף את המבקש לסיכון של תשלום סכומי כסף גדולים על פי הסכם שיפוי נפרד עם המינהל. המבקש טען כי מעשיו של המשיב היו ניסיון לעקוף את המגבלות על אחריותו של המבקש כפי שהותוו בכתב ההתחייבות. עם זאת, בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור, ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. השופט קבע כי התנהגותו של המשיב אינה מהווה חוסר תום לב וכי טענות המבקש חסרות שחר. השופט הדגיש את עצמאותן של הערבויות הבנקאיות ואת החריגים המצומצמים לעיקרון זה, שלא היו ישימים במקרה זה. זאת ועוד, השופטת ציינה כי חששותיה של המבקשת בדבר תשלומים פוטנציאליים החורגים מהתחייבויותיה על פי כתב ההתחייבות לא היו קשורות למשיבה ונבעו מהסכם נפרד עם המינהל. גם בקשתו של המבקש לסעד זמני נדחתה, שכן בית המשפט לא מצא עילה לכך.