ע"א 4576/08

תקציר

הערעורים בפני בית המשפט נובעים מפסק דין של בית המשפט המחוזי, שקיבל תביעה לפיצויים בגין נזק לא ממוני שהגישו אלמנתו ושתי בנותיו של ישעיהו זינר ז"ל, נגד המרכז לרפואה משפטית, עובדיו ומדינת ישראל. המנוח נרצח, ובוצעה נתיחה שלאחר המוות בגופתו, שכללה לקיחת דגימות מגופו והסרת כיפת גולגולתו. הדגימות וכיפת הגולגולת לא נקברו בגופת המנוח, והוחזקו במרכז תקופה ממושכת. האלמנה התנגדה בתחילה לנתיחה מטעמים דתיים, אך בסופו של דבר חתמה על הצהרה המסכימה לכך, בתחנת המשטרה. הנתיחה בוצעה ללא הסכמת בני משפחתו של המנוח בטופס המיוחד הקבוע בחוק, ומבלי להסביר לאלמנה את מהות הנתיחה ואת העובדה שהיא כרוכה בלקיחת דגימות ושמירתן במרכז. כשבע שנים לאחר פטירת המנוח נמסר למערערים כי במרכז מצויים חלקים מגולגולתו של המנוח, וכי הם נקברו בבית עלמין בתל אביב. המערערים היו נתונים להתנהלות חסרת רגישות נוספת מצד המשיבים, אשר גרמה להם עוגמת נפש נוספת. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים התרשלו והפרו חובה חקוקה כלפי המערערים, ופסק להם פיצוי בגין נזק לא ממוני, פיצוי מוגדל וריבית. הערעורים שלפנינו מכוונים כנגד סכום הפיצוי שנפסק. ערעורן של האלמנה והבנות מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי שלא לפסוק פיצויים עונשיים וכנגד גובה הפיצוי המוגדל שנפסק. המשיבים טוענים כי יש לבטל את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר חבותם. המשנה לנשיא מקבל את הערעורים בחלקם וקובע כי יש להגדיל את סכום הפיצוי שנפסק לאלמנה ב-150,000 ₪. לדברי המשנה לנשיא, היה מקום למצוא את המשיבים אחראים לעוולת הפרת חובה חקוקה ולעוולת הרשלנות, אך לא לפיצויים עונשיים. המשנה לנשיא קובע כי הפגיעה באוטונומיה היא ראש נזק נפרד, וכי ראוי להגדיל את הפיצוי שנפסק לאלמנה בגין פגיעה זו, שהוחמרה עקב התנהלותם של המשיבים לאחר מכן. השופט עמית, לעומת זאת, סבור כי יש לדחות את ערעורן של האלמנה ובנותיה ולקבל את ערעור המדינה בחלקו. לדברי השופט עמית, לא היה מקום למצוא את המשיבים אחראים לעוולת הפרת חובה חקוקה, שכן קיימת לקונה משפטית במקרה הנדון, והוראות חוק האנטומיה והפתולוגיה אינן חלות עליה. השופט עמית קובע כי המשיבים התרשלו בקבלת הסכמתה מדעת של האלמנה, ועל כן יש להטיל עליהם אחריות בגין עוולת הרשלנות. עם זאת, לדעתו, אין מקום לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי בגין נזק לא ממוני. השופט עמית מוסיף וקובע כי יש להפחית את סכום הפיצוי שנפסק למערערים. השופט דנציגר מצרף את חוות דעתו לתוצאה ולהנמקה המפורטת בחוות דעתו של המשנה לנשיא. לפיכך, ערעורן של האלמנה ובנותיה מתקבל באופן חלקי, וסכום הפיצוי שנפסק לאלמנה מוגדל ב-150,000 ₪. ערעור המשיבים נדחה. המשיבים בערעור האלמנה ובנותיה יישאו בהוצאותיהן ובשכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪.