תמ"ש 35074-12-12

תקציר

פסק דין זה משרטט סכסוך מורכב על בעלות במקרקעין בין שני אחים. התובע טען כי רכש את הקרקע המדוברת אך רשם אותה על שם אמו בשל קשייו הכלכליים, דבר המרמז על יחסי נאמנות. לחילופין, טען כי הסכם מתנה שהעביר לו את הקרקע תקף. הנתבע, אחיו, טענו כי אמם היא הבעלים היחיד, כי הסכם המתנה זויף, וכי יש לדחות את תביעת התובע על יסוד התיישנות ושיהוי. השופטת פתחה בדחותה את טענותיה המקדמיות של הנתבעת, וקבעה כי התביעה הוגשה במועד וכי השיהוי של התובע בפתיחת ההליך המשפטי לא גרם לפגיעה מיותרת בנתבע. לאחר מכן התייחסה השופטת לסוגיות מרכזיות: האם היה הסכם נאמנות, תוקפו של הסכם המתנה והשפעתו של ייפוי כוח בלתי חוזר עליו חתמה האם לטובת הנתבע. בשאלת הנאמנות, קבע השופט כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענתו כי המקרקעין נרשמו על שם אמו בנאמנות. באשר להסכם המתנה, קיבלה השופטת את טענת הזיוף של הנתבעת, וציינה כי עדותה של האם והראיות הפורנזיות סותרות את טענת התובעת כי חתמה על ההסכם. כמו כן, ביטלה השופטת את ייפוי הכוח הבלתי חוזר שניתן לנתבע, וקבעה כי הוא נחתם תחת מצג שווא וכאמצעי זהירות להבטחת זכויותיו של הנתבע. השופט קבע כי הקרקע שייכת לעיזבון האם המנוחה והורה על ביטול הערת האזהרה המחייבת את הסכמת הנתבע לכל עסקת מקרקעין. חשוב לציין כי השופטת לא פסקה הוצאות לאף אחד מהצדדים, מתוך הכרה במורכבות הסכסוך. פסק הדין הדגיש את השיקול הזהיר הנדרש בסכסוכי משפחה מסוג זה ואת הצורך בבהירות ובראיות בביסוס יחסי בעלות ונאמנות במקרקעין.