בג"צ 293/00

תקציר

פסק הדין מצהיר כי צו המניעה שניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי האוסר על העותרת 1 להציג את בנותיה בפני העותרת 2 בטל, שכן לבית המשפט שהוציא אותו לא הייתה סמכות לעשות כן. התביעה המקורית, שהוגשה על ידי המשיב 3 מספר שנים לאחר גירושיו מהעותרת 1, דרשה להפחית את דמי המזונות ששילם לבנותיהם. התביעה, ובקשה לצו מניעה שהוגשה בעקבותיה, נדחו שתיהן על ידי בית הדין הרבני האזורי בנימוק שאין לו סמכות לדון בהן, שכן הגירושין כבר הסתיימו סופית. עם זאת, בית המשפט המשיך לדון ולאשר את הבקשה לצו מניעה, אשר הורה לעותרת 1 שלא להציג את ילדיה בפני בן זוגה, העותר 2, בנימוק שהדבר יפגע בנפשם של הילדים ובחינוכם. פסק דין זה אושר על ידי בית הדין הרבני הגדול, אשר ביסס את סמכותו על סעיף בהסכם הגירושין. בית המשפט העליון, מצדו, ביטל את פסקי הדין של הערכאות הנמוכות יותר, והסכים עם העותרים כי הסעיף המדובר אינו מקנה לבית הדין הרבני סמכות ליתן צו מניעה כזה, שכן הוא מוגבל לעניינים כספיים ולבית ספציפי שהעותרת 1 כבר לא התגוררה בו. יתר על כן, הסעיף התייחס רק לגברים ולא לנשים, וצו המניעה היה רחב בהרבה מהנסיבות שהתוו. לפיכך קבע בית המשפט העליון כי החלטות בתי הדין הרבניים התקבלו בחוסר סמכות ולכן בטלות ומבוטלות. המשיב 3 חויב לשלם לעותרים הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח.