ה"פ 53997-07-19

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב זכותו של נושה לרדוף אחר בן זוגו של חייב בגין חובו של האחרון. באופן ספציפי, הנושה מבקש לבסס את זכויות החייב בנכס הרשום על שם בן הזוג ולממש זכויות אלה לצורך הסדרת החוב. הדיון נסוב סביב תחולתו של חוק זכויות השיתוף, המניח כי נכסים שנרכשו במהלך הנישואין הם בבעלות משותפת, גם אם נרשמו על שם אחד מבני הזוג בלבד. על בית המשפט להחליט האם לתובע, כנושה, יש זכות לתבוע את בן הזוג ואם כן, אם לנתבע במקרה זה יש זכויות בדירה המדוברת. השופטת מצטטת בהרחבה מחקרים משפטיים ופסיקות קודמות בנושא, תוך הבחנה בין זוגות שנישאו לפני ואחרי ינואר 1974, שכן זכויותיהם של הראשונים מוסדרות בדיני זכויות השיתוף, ואילו אלה האחרונים כפופים לחוק יחסי ממון בין בני זוג. השופט מפנה גם לסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, המאפשר לבית המשפט להורות על עיקול נכס שלא נרשם על שם החייב. שלוש הדוקטרינות הנפוצות הקשורות לכך הן רישום פיקטיבי, הברחת נכסים והסכמה על שיתוף או נאמנות. בסופו של דבר, השופט קובע כי בעוד לנושים יש זכות לתבוע בני זוג של חייבים, הנתבע הצליח להפריך את חזקת הזכויות המשותפות במקרה זה. מהראיות עולה כי הדירה מומנה על ידי הורי הנתבע ונרשמה בתחילה על שם שני בני הזוג. עם זאת, לאחר שהנתבע עזב את לימודי התורה ונכנס לעולם העסקים, הדירה הועברה על שם הנתבע בלבד, דבר המעיד על כוונה להפריד נכסים. עוד קובע השופט כי התובע, כנושה חוזי, יכול היה לנקוט בצעדי מנע להבטחת האינטרסים שלו, כגון דרישת בטוחות. לפיכך, התביעה נדחית, וכל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.