ערר 1060/19

תקציר

פסק הדין דן בתמ"א 38 ובתמ"א 10038, שמטרתן לחזק מבנים מפני רעידות אדמה ולקדם התחדשות עירונית. תכניות אלה מעניקות שיקול דעת רחב לוועדות המקומיות בקביעת תוספת יחידות דיור והיבטי חניה. במקרה זה, בקשה ביקשה לחזק מבנה קיים בירושלים ולהוסיף שמונה יחידות דיור חדשות. הוועדה המקומית אישרה את הבקשה אך לא נתנה פתרון חניה מלא. ועדת הערר קיימה שני דיונים ובחנה לעומק את נושא החניה. היא הציעה פתרון של מכפילי חניה משולשים, שיספקו בסך הכל 13 מקומות חניה בתוך שטח המגרש. הוועדה מצאה פתרון זה כמקסימום האפשרי בתוך המגרש וכאיזון אינטרסים ראוי, נוכח הצורך בחיזוק ובהתחדשות עירונית. הוועדה דחתה טענות תכנוניות ספציפיות שהעלו העוררים, ובהן טענות לפיהן הבנייה המוצעת חרגה ממדיניות התכנון, צמצמה מרחקים ופגעה בפרטיות. היא קיבלה את עמדת הוועדה המקומית כי הבנייה תואמת את תכנית המתאר לשכונה משנת 2000 ולא תשפיע באופן משמעותי על דירות המערערים. בנוסף, התייחסה הוועדה לעבירות בנייה בקומה המפולשת של הבניין נשוא הבקשה ודרשה את הסרתן טרם הוצאת היתר. היא התייחסה גם לנסיבות אישיות שהוצגו על ידי המערערים, אך ציינה כי אי הנוחות הזמנית במהלך הבנייה אינה סיבה מוצדקת לדחות את הבקשה. הוועדה קבעה כי העררים אינם ראויים ודחתה אותם, ובלבד שהמבקש יתקן את הבקשה בהתאם להחלטת הוועדה המקומית ולהנחיות נוספות של ועדת הערר. כמו כן נדרש המבקש ליידע את התושבים על פתרון החניה ולהתייחס לכל התנגדות. על הוועדה המקומית הוטל לאכוף תנאים הנוגעים לעבירות בנייה, פתרונות חניה והגשת תוכנית מדידה מעודכנת. ההחלטה התקבלה ללא צו להוצאות, ופסק הדין ניתן ביום 30.11.2020.