ת"א 55549-01-22

תקציר

השופט במקרה זה פסק לטובת הנתבעים, ודחה את תביעת התובעים לחזקה ושימוש בחלקים מסוימים בבית הנתבעים. התובעים לא הביאו כל ראיה לזכותם לחזקה, ונמצא כי פעלו בחוסר תום לב לאורך השנים, ובכך גרמו לנזק ראייתי בלתי הפיך והצדיקו את דחיית תביעתם. השופטת קיבלה את טענת הנתבעים כי החזקתם בבית התבססה על זכות הנגזרת מהסכם מכר עם מר צור, שבנה את הבית בהסכמת התובעים ובידיעתם. יתר על כן, שתיקתם הממושכת של התובעים והשלמה עם המצב הקיים במשך כחמישה עשורים, במהלכם השתתפו באופן פעיל בתהליך הבנייה ולא מחו, הביאו את השופט למסקנה כי תביעתם התיישנה. פסק הדין הדגיש גם את הימנעותם של התובעים מלהציג מסמכים כלשהם התומכים בטענותיהם, בניגוד לנתבעים שסיפקו הסכם מכר המפרט את זכויות החזקה והשימוש. זאת, בנוסף לידיעתם של התובעים על החריגה הנטענת מתכניות הבנייה בעת הבנייה, והסכמתם למכירת הבית לנתבעים, הביאו את השופט לקבוע כי הנתבעים רכשו את הנכס בתום לב. השופטת הוסיפה והדגישה את התנהלותם הבלתי סבירה של התובעים ואת הקשיים הראייתיים הנובעים מכך, שאינם מאפשרים להגיע לחקר האמת בשל חלוף הזמן הארוך. בהתחשב בנזקים הכספיים המשמעותיים שנגרמו לנתבעים כתוצאה מעיכוב התביעה, הורה השופט לתובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 40,000 ₪.