בג"צ 67192-07-25

תקציר

תיק זה, בג"ץ 67192-07-25, בפני בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, עוסק בעתירה לצו הביאס קורפוס שהגיש מחמוד אבו כברית. העותר ביקש לברר את פרטי מעצרו, לרבות על ידי מי הוא מוחזק, היכן הוא מוחזק ומהו הבסיס המשפטי לכליאתו. הוא גם ביקש פסיקה סופית לגבי הגוף האחראי לספק מידע כזה לעצורים במצבים דומים. העותר נעצר ביום 2.7.2025, בעת שעבד בקרקע חקלאית במחנה הפליטים אל-מג'אזי שברצועת עזה. ניסיונות משפחתו להשיג מידע ולתאם פגישה עם עורך דינו נענו בהחלטה למנוע מפגשים כאלה עד ליום 17.8.2025, בהסתמך על סעיף 6(א1) לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002. העתירה טענה לחובה הן על פי המשפט הישראלי והן על פי המשפט הבינלאומי למסור מידע על זהותו ומקום הימצאו של העצור. המשיבים, ובהם צה"ל ונציב שירות בתי הסוהר, ביקשו לדחות את העתירה. לטענתם, העותר הוחזק במעצר כדין מכוח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים וכי ההחלטה להגביל את מפגשי עורכי הדין התקבלה בהתאם לחוק. עוד טענו כי החוק אינו מחייב להודיע על מקום המעצר וציטטו החלטות קודמות של בג"ץ המצביעות על כך שאין חובה למסור מידע כזה על פי בקשה ישירה של משפחות עצורים מעזה שנעצרו בקשר לסכסוך. עוד טענו המשיבים, כי סעד הביאס קורפוס בעניין השחרור הפך למיותר משנקבע בסיס חוקי למעצר, וכי הטענה הרחבה יותר בדבר האחראי למסירת המידע נדונה כבר בהליך מקביל (בג"ץ 1537/24). בית המשפט, בפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף, קבע כי יש לדחות את העתירה. בית המשפט נימק כי משהוכח בסיס חוקי למעצרו של העותר, הבקשה לשחרור מיידי הפכה למיותרת, תוך התייחסות לפסקי דין קודמים בעניינים דומים. באשר לבקשה הספציפית לקבלת מידע על מקום הימצאו של העותר, ציין בית המשפט כי סוגיה זו, יחד עם השאלה הכללית של האחריות למסירת מידע כאמור, נידונה כבר בהליכים מקבילים (בג"ץ 38429-08-24 ופקים מאוחדים). המשיבים נדרשו להגיש תגובה באותם הליכים בדבר החובה על פי המשפט הבינלאומי המנהגי למסור מידע על מקום הימצאו של עצור. בית המשפט ראה לנכון למזג את העתירה הנוכחית עם ההליכים המקבילים, לאור פקיעת ההגבלה על מפגש עורכי הדין ואופיים הזהה של הטיעונים. בית המשפט הביע ציפייה כי המשיבים יפעלו בהתאם להחלטה הקרובה בהליך המקביל, שתהיה רלוונטית לעניינו של העותר ולעצורים אחרים. לפיכך, העתירה נדחתה ללא צו להוצאות. פסק הדין מדגיש את גישתו של בית המשפט לעתירות הביאס קורפוס שבהן נקבע בסיס חוקי למעצר, מה שהופך את בקשת השחרור לשנויה במחלוקת. הוא גם מדגים את האסטרטגיה של בית הדין לאחד או להתייחס לסוגיות משפטיות דומות המתדיינות בהליכים נפרדים ומקבילים כדי להבטיח עקביות ויעילות בפסיקות משפטיות, במיוחד בענייני משפט בינלאומי ומעצר במהלך סכסוך. המקרה נוגע במרומז למתח שבין ציוויים ביטחוניים לבין זכותם של עצירים למידע ולייצוג משפטי בהקשר של סכסוך.