חדל"ת 31144-08-21

תקציר

ניתוח משפטי זה יתייחס לטענות המקדמיות של המשיב בדבר תקופת ההתיישנות והסיכון הכפול, ולאחר מכן ייבחן טענת הנאמן להפרת חובת הזהירות. לבסוף, הוא ינתח את משמעות החוב הנובע בעיקר מקנס פלילי. ### חוק ההתיישנות * פסק הדין הקודם של בית המשפט העליון הדגיש את הצורך לבחון מה המדינה ידעה או יכלה לדעת לגבי עילת התביעה ויכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. עוד הודגש כי מודעות המדינה נבעה מתפקידה כמאשימה בהליך פלילי ולא כנושה אזרחי, וכי החוב מקורו בקנס פלילי. בית המשפט הורה לבחון האם ומתי היה על המדינה לנקוט בהליכים משפטיים לאכיפת הקנס של החברה והאם חוסר המעש של המדינה במשך תקופה ממושכת הפך את זכותה למיושנת. * נטל ההוכחה לטענת ההתיישנות היה מוטל על המשיב. כדי להצליח, היה על המשיב להוכיח כי צד רלוונטי אחר, כגון נושה, ידע על מעשיו וכי חוק ההתיישנות החל לחמוק ממודעו של אותו צד. הנאמן לא נדרש להוכיח את היעדרו של צד כזה. * בתעודת עובד הציבור פורטו פעולות רשות האכיפה והגבייה לגביית הקנס מהחברה בין השנים 2011-2021, לרבות עיקולי צד ג' על חשבונות בנק וחשבונות משכורת, אזהרות על עיקולים פיזיים, רישומי שעבודים ועיקולים על חברות ביטוח ומרשמי מקרקעין. * בית המשפט מצא כי המדינה לא נותרה בחיבוק ידיים, לאור מאמצי הגבייה נגד החברה. בית המשפט הבחין בין תפקידה של המדינה כאוכפת קנסות פליליים לבין תפקידה כנושה אזרחי. פעולות המרכז לגביית קנסות הראו מאמצים מתמשכים, אם כי לא מוצלחים, לגבות את הקנס מהחברה. * בית המשפט דחה את הטענה כי הימנעות המדינה מהגשת בקשה לפירוק החברה הפכה אותה ל"גורם רלוונטי נוסף" לתחילת תקופת ההתיישנות. בית המשפט נימק כי המוצא העיקרי של המדינה הוא לגבות מהחברה, ולא ישירות מהמשיב, אלא באמצעות הליכי פירוק. * בית המשפט ציין כי החוב הנובע מהקנס הפלילי הוא חוב נדחה לפי סעיף 237 לחוק חדלות פירעון, המעניק למדינה מעמד מועדף בקרב הנושים בפירוק. בית המשפט הציע כי קבלת טענת ההתיישנות עלולה לגרום לכך שנושים אחרים לא ייפרעו עקב טענות נגד חוסר המעש של המדינה. * טענת השתק נוספת הועלתה על ידי הנאמן, על בסיס הבקשה הראשונית של החברה למתן צו לפתיחת הליכים, אשר רשמה את הקנס הפלילי כחוב משמעותי מבלי לטעון שהוא מיושן. הדבר מצביע על השתק שיפוטי כנגד המשיב בטענה שהחוב התיישן. * בית המשפט התייחס למקרה *G.A.M.*, שבו פעולות הונאה של שוטרים הובילו להרשעות ולתביעה לפיצויים. באותו מקרה נדחתה הגנת ההתיישנות, וידיעת רשויות המס לא יוחסה למפרק. עם זאת, בית המשפט הבחין בין פרשת *ג.א.מ.* לבין העניין הנוכחי בשל הבדלים בבסיס המשפטי של התביעה (סעיפים 373/374 לפקודת החברות נ' הפרת זהירות), חוסר היכולת לגבות מהחברה ב-*ג.א.מ.* עקב ערעורים מול מאמצי גבייה אקטיביים במקרה הנוכחי, ומהות החוב (שומת מס מול קנס פלילי). * הטענה כי טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה נדחתה כאילו טופלה ונדחתה בעבר. * **החלטה בעניין התיישנות:** בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות, וקבע כי אין לראות במדינה "גורם רלוונטי אחר" שידיעתו החלה את תקופת ההתיישנות. כתוצאה מכך, תקופת ההתיישנות לא החלה עד למתן צו לפתיחת הליכים ומינוי הנאמן, מה שהופך את הבקשה למועד. ### סיכון כפול * המשיב טען כי הטלת הקנס עליו באופן אישי, בעקיפין, תהווה עונש כפול, תוך הפרה של העיקרון שלא יישפט פעמיים על אותו מעשה לפי סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי. * טענה זו נדחתה, תוך התייחסות לפרשת *G.A.M.*, אשר קבעה כי תביעה לפיצויים, גם אם היא בעלת אופי עונשי, היא במהותה סעד אזרחי הנובע ממעשי מרמה, ועל כן אינה מהווה עונש כפול או סיכון כפול. * הנאמן הוסיף וטען כי טענת הסיכון הכפול לא הועלתה כראוי בטענות המשיב וכי מדובר בטענה החלה על הליכים פליליים, בעוד שענייננו באחריות אזרחית על פי דיני הנזיקין. הנאמן הדגיש כי עילת התביעה היא של החברה כנגד המשיב, ולא של המדינה כנגד המשיב. * **החלטה בעניין סיכון כפול:** בית המשפט דחה את טענת המשיב בדבר סיכון כפול או ענישה כפולה, ואישר כי התביעה מבוססת על אחריות אזרחית בגין הפרת חובת זהירות. ### הפרת חובת הזהירות * הנאמן טען כי התנהלותו הבלתי חוקית של המשיב, שהובילה לקנסות החברה, מהווה הפרה של חובות הזהירות וחובת האמונים שלו כנושא משרה לפי סעיפים 252-254 לחוק החברות. הנאמן הסתמך גם על עקרונות כלליים של דיני הנזיקין על פי פקודת הנזיקין. הנזק לחברה זוהה כקנס שהוטל. * בית המשפט הסכים עם הממונה כי סעיף 290 לחוק חדלות פירעון (ניהול במרמה על ידי נושא משרה) אינו רלוונטי, שכן לא נטען כי המשיב ניהל ביודעין את החברה כדי להונות נושים. * בית המשפט זיהה את סעיף 289(א) לחוק חדלות פירעון כהוראה הרלוונטית, המאפשרת לבית משפט, לבקשת נאמן, להורות לנושא משרה לפצות את התאגיד אם הפר חובה כלפיו. * סעיף 252 לחוק החברות מגדיר את חובת הזהירות של נושא משרה בהתייחס לסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, וקובע סטנדרט אובייקטיבי ועילת תביעה לנזיקין שנגרמו לחברה. * בית המשפט ציטט את פסק הדין אליהו דרעי נ' הקרן הקיימת לישראל, אשר אפיין את חובת הזהירות כמכוונת את החברה אל יעדה הראוי, המתפתח כענף בדיני הנזיקין המבוסס על סטנדרט התנהגות אובייקטיבי. * בית המשפט בחן את פסק הדין בע"פ 118/04 מדינת ישראל – משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה נ' נף-גל בניה ופיתוח בע"מ*, שעניינו העסקה בלתי חוקית של עובדים זרים. פסק הדין המקורי פירט מתכונת העסקה משולשת והטיל על החברה "המשתמשת" אחריות להבטחת העסקה חוקית, גם באמצעות קבלני משנה. קנס משמעותי הוטל על החברה באותו מקרה. * עם זאת, במקרה הנוכחי, בית המשפט סירב בסופו של דבר לקבל את הטענה כי התנהגותו של המשיב מהווה הפרת חובת זהירות. בית המשפט נימק כי התקשרות עם קבלני משנה היא פרקטיקה עסקית מקובלת המיטיבה עם החברה, והתקשרות כזו, גם אם מדובר בקבלני משנה המעסיקים עובדים ללא היתר, אינה גורמת נזק לחברה מטבעה. באופן מכריע, בית המשפט לא מצא ראיות לכך שהמשיב ידע או היה צריך לדעת שקבלן המשנה מעסיק עובדים ללא האישורים הנדרשים. * בית המשפט התייחס גם לחוות דעתו של הממונה כי אין להשתמש בדיני חדלות פירעון כדי להקל על גביית קנס פלילי, במיוחד כאשר המדינה לא פתחה בהליכי חדלות פירעון והבקשה לאחריות אישית הגיעה מהנאמן. * **החלטה בעניין הפרת חובת זהירות:** בית המשפט מצא כי המשיב לא הפר את חובתו כלפי החברה לפי סעיף 289 לחוק חדלות פירעון, שכן לא הוצגה כל ראיה שידע או היה עליו לדעת על העסקת עובדים ללא היתר על ידי קבלן המשנה, והתקשרות עם קבלני משנה היא נוהג עסקי רגיל. לפיכך, המשיב לא היה חייב לפצות את החברה בגין הקנס הפלילי. ### פיצוי שווה ערך לקנס פלילי * הממונה תהה האם חוקי תאגידים כלליים יכולים לחייב נושא משרה בתשלום פיצויים המקבילים לקנס פלילי שהוטל על החברה בגין העבירה שהובילה לקנס. הממונה הדגיש את העיקרון לפיו הענישה היא אישית וכי דיני התאגידים האוסרים על שיפוי חברה או ביטוח קנסות נושאי משרה (סעיפים 260(א)(1א) ו-263 לחוק החברות) מדגישים זאת. * הממונה ציין כי פטורים בהליכי חדלות פירעון אינם חלים על תשלומים עונשיים, והקפאת הליכים אינה מעכבת את תשלום הקנסות הפליליים. * הממונה הציע כי המטרה העיקרית של הליכי חדלות פירעון היא ריכוז חובות ומימוש נכסים לנושים, וכי שימוש בדיני חברות לצורך גביית קנס פלילי, שהוא כלי אכיפה ולא נזק, יהיה מוטל בספק. הדבר רלוונטי במיוחד מכיוון שהמדינה לא יזמה את הליך חדלות הפירעון. * הנאמן טען כי "חוב עבר" כולל תשלומים עונשיים, וכי תשלומים עונשיים הם חובות נדחים לפי סעיף 237 לחוק חדלות פירעון, ובכך משווים אותם לחובות. הנאמן גם הצביע על ההכרה של החברה בחוב הקנס הפלילי בבקשת חדלות הפירעון שלה. * שאלת הליבה הייתה האם הפרת חוק כלפי המדינה מהווה גם הפרת חובה כלפי התאגיד לפי סעיף 289 לחוק חדלות פירעון. בעוד שההליך הפלילי ביסס חזקה בדבר יחסי עובד-מעביד ואחריות להעסקת עובדים שלא כדין, בית המשפט הבחין זאת מאחריות אזרחית בחדלות פירעון. * **החלטה בדבר פיצוי שווה לקנס פלילי:** בית המשפט קבע כי המשיב אינו חייב בתשלום פיצוי לחברה בגין הקנס הפלילי שהוטל על החברה. החלטה זו התבססה על הקביעה כי המשיב לא הפר את חובתו כלפי החברה בכך שהתקשר עם קבלני משנה שהעסיקו עובדים ללא היתר, שכן לא נמצאו ראיות לידיעתו או לרשלנותו של המשיב בעניין זה. יתר על כן, בית המשפט חזר על חששו של הממונה מפני שימוש בדיני חדלות פירעון לצורך גביית קנס פלילי, במיוחד כאשר נושא המשרה כבר שילם את הקנס האישי שלו. בית המשפט גם ציין כי בקשת הנאמן לא סיפקה פירוט עובדתי מספיק לחובות אחרים של החברה. ### סיכום כללי הבקשה להוראות נדחתה. טענת ההתיישנות של המשיב וטענות הסיכון הכפול נדחו. עם זאת, גם תביעת הנאמן להפרת חובת הזהירות, שהובילה לקנס הפלילי של החברה, לא אושרה בשל היעדר ראיות לידיעתו או לרשלנותו של המשיב בנוגע לנוהלי העסקת קבלני משנה. בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין עונשים פליליים לאחריות אזרחית והביע הסתייגות משימוש בדיני חדלות פירעון לגביית קנסות פליליים. הנאמן חויב לשלם את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין.