ת"א 31543-03-14

תקציר

הנתבע ביקש לדחות את תביעת התובע, תוך שהוא מסתמך על מעשה קודם של בית המשפט באותו עניין. לחילופין, ביקשה הנתבעת דחייה על הסף, בטענה כי תביעת התובעת מהווה ניצול לרעה של הצדק באמצעות שימוש פסול בהליכים משפטיים חוזרים ונשנים ללא עילה או בסיס. הנתבע טען כי התביעה הנוכחית, שהגיש התובע נגד החברה הנתבעת, זהה לתביעה קודמת שהוגשה נגד מנהל החברה, שהוכרעה לטובת החברה. הנתבעת טענה כי פסק הדין בתביעה הראשונה, אשר דחה את טענות התובעת בדבר פרשנות הסכם שכר טרחה, היווה קביעה סופית וסופית בעניין והשתיק את התובעת מהגשת תביעות נוספות. התובעת, לעומת זאת, טענה כי טענות הנתבעת בדבר קרבה משפטית בין החברה למנהלה סותרות וכי פסק הדין הקודם לא יצר מעשה של בית המשפט משום שהנתבע לא היה צד לתביעה הקודמת. לאחר שבחן את פסקי הדין בתביעה הקודמת ושקל את טענות הצדדים, הגיע בית המשפט למסקנה כי התביעה הנוכחית עסקה באותה עילת תביעה כמו הקודמת, דהיינו פרשנות הסכם שכר הטרחה. בית המשפט קבע כי לתובעת כבר ניתנה הזדמנות הוגנת להציג את טענותיה וכי פסק הדין הקודם דחה את טענות התובעת בנוגע להסכם שכר הטרחה. לפיכך, קבע בית המשפט כי חלה דוקטרינת ההשתקה, ובכך השתיק את התובע מלהגיש תביעות נוספות מאותה עילה. זאת ועוד, בית המשפט הרחיב את תחולת חוק בית המשפט על הנתבע, למרות שלא היה צד להליך הקודם. משכך, נעתר בית המשפט לבקשת הנתבע ודחה את תביעת התובע על הסף. התובע חויב בהוצאות הנתבע בסך של 2,000 ₪. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ביום 23.11.2014.