בע"מ 3151/14

תקציר

בית המשפט נדרש לקביעת תקופת ההקצאה לתשלומי מזונות מבעל לאשתו לאחר הגירושין, תוך התמקדות במפגש שבין דיני המשפחה האזרחיים לבין הדין הדתי היהודי. באופן מסורתי, על פי המשפט העברי, אישה אינה זכאית למזונות לאחר גירושין, מה שמציב אתגרים בפני נשים שלא היו חלק משוק העבודה ונעזרות בנישואין לתמיכה כלכלית. מצב זה עלול להוביל לכך שנשים מסרבות להתגרש כדי לא לאבד את פרנסתן, תופעה המחריפה כאשר חלוקת הרכוש אינה מסתיימת. בית המשפט הכיר בכך שעל בתי המשפט לענייני משפחה לשקול את עקרון תום הלב ואת עתידה הכלכלי של האישה, ולאפשר מזונות משקמים המבוססים על עקרונות המשפט האזרחי של הגינות והסתמכות. יתר על כן, למרות שבדרך כלל רק נשים מקבלות מזונות על פי הדין האישי, בתי המשפט עשויים להרחיב שיקול זה גם לגברים בנסיבות דומות. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי ללא קביעה של בית הדין הרבני, שלילת מזונות על בסיס סרבנות גט אינה מוצדקת, מה שמצביע על כך שעל בתי המשפט האזרחיים לכבד את סמכות השיפוט של בתי הדין הדתיים בנוגע למעמד הנישואין. עם זאת, בית המשפט מצא לנכון גם שבתי המשפט האזרחיים ידונו בקצבאות מזונות באופן עצמאי במקרים בהם ההסתמכות על קשר הנישואין גרמה לחוסר איזון כלכלי, במיוחד עבור נשים מבוגרות שאינן מסוגלות להשתלב מחדש בשוק העבודה. גישה זו נועדה למנוע ניצול קשר הנישואין לרווח כלכלי תוך הבטחת יציאה כלכלית הוגנת מהנישואין. בסופו של דבר התקבל הערעור, תוך המשך תשלום מזונות ללא קביעת פקיעה, המשקף ראייה משולבת של עקרונות המשפט האזרחי והדתי.