ע"א 7170/13

תקציר

בפסק הדין בחן בית המשפט את הלגיטימיות של פעולות הקיזוז שנקטה דן, בנוגע לחובות עתידיים בגין דמי שכירות בסכסוך הנוגע להליכי חדלות פירעון. השאלה העיקרית הייתה האם הקיזוזים של דן תקפים בהתחשב בנסיבות חדלות הפירעון של צד אחר. בית המשפט החליט לקבל חלקית את הערעור, ודחה את הניכויים של דן הקשורים לדמי שכירות עתידיים, שכן ניכויים אלה בוצעו לפני הוצאת הודעת הקיזוז ולא ניתן היה להצדיקם לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. בית המשפט התייחס להוראות משפטיות שונות הנוגעות להעדפת נושים בעת חדלות פירעון, והדגיש את חשיבות ההגינות החלוקתית בין הנושים. למרות שפעולותיו של דן עלו בתחילה בקנה אחד עם חוק החוזים, הן עמדו בסתירה למדיניות שנועדה למנוע העדפת נושים בתיקי חדלות פירעון. בית המשפט הפנה את תשומת הלב ליחסי הגומלין המורכבים בין אמות מידה משפטיות לבין עקרונות תום לב ביחסים חוזיים, והצביע על כך שפעולות הקיזוז של דן לא עמדו בסטנדרט הגבוה של הגינות הנדרש בהקשרים של חדלות פירעון. למרות שהיו טיעונים לבחינה מחודשת של עקרונות שיפוטיים קודמים בנוגע להעדפת נושים, בית המשפט התמקד בסופו של דבר בחקיקה הקיימת, תוך הדגשת ההבדלים הסטטוטוריים בין קיזוז רגיל לחדלות פירעון. בית המשפט הדגיש את הצורך בהבהרה חקיקתית בסוגיות מורכבות מעין זו, תוך הכרה בקושי שבהטלת סטנדרטים גבוהים של תום לב בקרב הנושים. פסק הדין קבע כי דן חויב לשלם 3,569,200 ₪ בתוספת ריבית, המייצגים את דמי השכירות העתידיים שנוכו שלא כדין. תוך הסכמה עם ניתוחו המפורט של השופט נעם סולברג, אישרו המשנה לנשיא א' רובינשטיין והשופט א' שהם את ההחלטה, תוך הדגשת מחויבות להוגנות וליחס מאוזן לנושים בהליכי חדלות פירעון.