ע"א 5924/97

תקציר

פסק הדין עוסק בתביעה שהגישה און הצפון נגד סודהפופ, במטרה לעצור את הפרסומות המטעות לכאורה של סודהפופ. הפרסומות המדוברות התמקדו בבעלות על בלוני גז המשמשים לחלוקת מי סודה. סודהפופ טענה כי הצילינדרים לא היו למכירה אלא רק הושאלו ללקוחות. ב"הצפון" טענו כי מדובר בטענה שקרית ומטעה, שכן בית המשפט קבע בעבר כי העסקה בין סודהפופ ללקוחותיה אכן הייתה מכירה ולא הלוואה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת און הצפון, וקיבל את טענתם לפרסום מטעה ועשיית עושר ולא במשפט. אלא ששופטי הערכאה הגבוהה הגיעו למסקנה שונה. השופט אנגלרד דחה את הערעור, וקבע כי פרסומיה של סודהפופ הם ניסיון לעצב את טיב היחסים המשפטיים שלהם עם הצרכנים באופן לגיטימי. מאחר שמאמצי החברה לשכנע צרכנים להסכים לעסקה שבה סודהפופ שמרה על הבעלות על הצילינדרים לא היו מטעים, נדחה הערעור. גם השופט מ' חשין החליט לדחות את הערעור, אם כי בהיסוס. הם מצאו כי פרסומיה של סודהפופ לא היו נקיים לחלוטין מהטעיה, אך סברו כי חקיקתו לאחרונה של חוק הנזיקין המסחריים מחייבת גישה שונה. החוק החדש יצר עוולה בגין תיאור כוזב, שנראה כי הוא ישים למקרה הנוכחי. השופט מ' חשין הגיע למסקנה כי אין לתת צו מניעה מטעמים של דין העבר, והמתחרים חופשיים להתדפק על הדלת המשפטית החדשה. בנוסף, השופט מצא הסכים עם דחיית הערעור, אך הדגיש כי הבעיה האמיתית היא ניסיונה של סודהפופ להגביל את התחרות החופשית באמצעות שמירת הבעלות על המכלים. הם הציעו כי דיני הגבלים עסקיים או חוזים יהיו התחומים המתאימים לפתרון שאלה זו. בסך הכל, השופטים דחו פה אחד את הערעור, כל אחד עם הנימוקים הדקדקניים שלו, והורו לאון הצפון לכסות את הוצאותיה של סודהפופ ואת שכר טרחת עורך הדין.