עמ"נ 2582-11-20

תקציר

הערר מתייחס לחיוב בהיטל השבחה על מקרקעין של עמותה בעקבות אישור תכנית השבחה וקבלת היתר בניה להריסה ולבנייה. האגודה השתמשה בקרקע כישיבה תורנית במשך עשרות שנים, ומבקשת פטור מההיטל לפי סעיף 19(ב)(4) לחוק התכנון והבניה. סעיף זה פוטר מוסדות ציבור מההיטל אם הקרקע משמשת או מיועדת לשימוש לצורכי ציבור. האגודה טוענת כי יש לשקול את השימוש בקרקע טרם אישור תכנית ההשבחה, ואילו הוועדה המקומית טוענת כי השימוש המיועד בתכנית ראוי יותר. ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה צידדה בוועדה המקומית, מה שהוביל לערר הנוכחי. השופט מסכים עם החלטת ועדת הערר ומוצא אותה סבירה ומבוססת מבחינה משפטית. הם מפרשים את הדין הרלוונטי כבוחן את השימוש בקרקע במסגרת תכנית ההשבחה, ולא מתמקד רק בשימוש בעבר. ההצדקה להיטל מבוססת על השימוש החדש שאושר בתכנית, כאשר הפטור נועד להקל על מטרות ציבוריות. בהסתכלות על כל סעיף המשנה טוען השופט כי לשון הווה בפסקאות (ב)(4) מתייחסת לשימוש עתידי, בדומה לרוב הפסקאות האחרות ב-19(ב). פרשנותו של השופט מניבה תוצאות עקביות, בשונה מתפיסת השימוש בעבר של העמותה. הם מדגישים כי יש להתמקד בשימוש לאחר ההשבחה, במיוחד כאשר התוכנית משנה את ייעוד הקרקע. פרשת נווה שלום, שהובאה על ידי שני הצדדים, תומכת בדעה זו, שכן היא העניקה פטור על בסיס שימוש עתידי. בנוסף, השוואה להוראות אחרות בחוקי המס לגבי מוסדות ציבור מעלה כי הפטור מהיטל השבחה דומה יותר למס רכישה צופה פני עתיד, דבר המצדיק עוד יותר את פרשנותו של השופט. בסופו של דבר הערר נדחה, והעמותה נדרשת לשלם 7,500 שקל הוצאות משפט לוועדה המקומית.