עע"מ 6194/16

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט בערעור בדבר זכאותו של יחיד, המכונה המערער, להמשיך ולהתגורר בדירה ציבורית לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי המתוקן. בתחילה, החוק התיר לבני משפחה מסוימים, המכונים "דיירים ממשיכים", להישאר בדירה ציבורית אם התגוררו בה עם הזכאי המקורי במשך שלוש שנים לפני מותם או העברתם למוסד לטווח ארוך. עם זאת, תיקון משנת 2009 הציג קריטריונים מחמירים יותר, המחייבים "דיירים ממשיכים" להתגורר בדירה לפחות ארבע שנים רצופות עד למועד מסוים או להיות זכאים לדירה ציבורית בעצמם. המערער טען כי עמד בדרישת התושבות לארבע שנים בניכוי שנת המאסר, אך המשיב טען כי לא עמד בקריטריונים על סמך דוחות ביקור המעידים כי לא התגורר במקום מחודש מאי 2010. בית המשפט ציין סתירות וראיות שלא טופלו, כגון תצהירי שכנים ומכתבים מעובדים סוציאליים, מהם עולה כי המערער אכן התגורר בדירה. בנוסף, סתירה בדיווחי הביקור הנוגעים לדייר אחר מטילה ספק בנכונותם. פסק הדין הדגיש כי על בית המשפט לעניינים מנהליים לבחון מחדש את הראיות כדי לקבוע את משך התושבות בפועל, מבלי להעריך את המאסר כהיעדרות זמנית. לפיכך, הערעור התקבל, וחייב בחינה נוספת של חומר הראיות על ידי הערכאה הנמוכה יותר לצורך הכרעה בזכאותו של המערער ללא חיוב בהוצאות. פסק הדין התקבל פה אחד על ידי השופטים, כולל הנשיא, וההחלטה התקבלה סופית ב-1 במאי 2018.