ת"א 29725-09-15

תקציר

במקרה דנן, בית המשפט דן לראשונה בתביעה לדמי שימוש נגד גרין בגין שימושו בקרקע למטרות שאינן חקלאיות, שימוש שלא היה רשאי לעשות. בית המשפט סקר את הרשעותיו הקודמות של גרין בגין שימוש בלתי מורשה בקרקע והגיע למסקנה כי קיימת השתק לגבי זכותו לעשות שימוש מסחרי בנכס, כלומר סוגיה זו כבר הוכרעה בפסק דין קודם. בית המשפט קבע כי פעילותו של גרין חרגה מהשימושים המותרים, וחייב אותו לשלם דמי שימוש בגין שימוש בלתי מורשה זה לפי חוק ההעשרה. מנהל מקרקעי ישראל טען כי גרין ידע ששימושיו אינם מאושרים והגיש בעבר תביעות להפסקת פעילותו. למרות טענתו של גרין לשיהוי מצד רמ"י, בית המשפט מצא כי גרין היה מודע להתנגדות של רמ"י וכי נפתחו נגדו הליכים פליליים. בית המשפט החליט כי תקופת התביעה בת שבע השנים חלה, בניכוי ריבית לשנים קודמות. על סמך הראיות, בית המשפט קיבל דוחות מסוימים המפרטים את הפעילות המסחרית של גרין, מתארים מבנים ושטחים בהם נעשה שימוש, ודוחים התנגדויות על סמך טענות קבילות של גרין. בית המשפט קבע פרמטרים לקרקעות החייבות בדמי שימוש, וקבע אותם לכל שנה על סמך הערכות מומחים, תוך ציון שונות בגודל הבניין ובשימוש. בקשת רשות מקרקעי ישראל לכלול שטחי חניה בחישובי דמי השימוש נדחתה בשל היעדר ראיות המעידות על שליטתו של גרין בהם. בית המשפט אישר כי דמי השימוש צריכים לשקף את ערך הקרקע המוגדל על ידי רווח יזמי, ולהוסיף הפרשי הצמדה וריבית מכל שנה של שימוש בלתי מורשה. הם הכחישו השבה של חלק מהקרקע, וציינו סוגיות פרוצדורליות, כולל טענות לאפליה. כמו כן, נדחתה תביעתו הנגדית של גרין בטענה לפיצויים בגין סירובה של רשות מקרקעי ישראל להתיר לולים. בית המשפט מצא כי הסירוב עולה בקנה אחד עם תנאי החכירה המגבילים את השימוש לחקלאות צמחים, ודחה את טענת האפליה של גרין כבלתי נתמכת בראיות. בית המשפט הסתיים בצווי הוצאות נגד גרין, שחייבו אותו לכסות את הוצאותיה המשפטיות של רשות מקרקעי ישראל.