בג"צ 3231/23

תקציר

פסק הדין דן בחוקיותה של תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, המאפשרת הריסת בתי מחבלים כאמצעי הרתעה, ולא כפעולת ענישה. התקנה צריכה להיות מיושמת בזהירות, בסבירות ובמידתיות, תוך התחשבות בקריטריונים שונים כגון המצב הביטחוני, חומרת העבירה וקשר המגורים של העבריין לבית. בית המשפט דן בעתירה נגד כוונת המדינה להרוס דירה שבה התגורר בעבר מחבל שביצע ירי קטלני בתל אביב. בית המשפט דחה את העתירה וקיבל את טענת המדינה כי להריסת הדירה, שבבעלות אביו של מבצע הפיגוע, פעיל חמאס, תהיה השפעה מרתיעה, במיוחד לנוכח המצב הביטחוני המתוח הנוכחי. כמו כן נלקחו בחשבון חומרת העבירה, התשתית הראייתית ותמיכתו של האב בטרור. השופטים הדגישו כי יש לפרש את התקנה בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולבחון את מידתיותה. במקרה זה, נמצא כי תכלית ההרתעה גוברת על הפגיעה במשפחה, מה גם שהאב היה הבעלים של הדירה והביע תמיכה בפיגוע. השופטת רונן פירטה את הגישות השונות בבית המשפט בנוגע לחוקיות ומידתיות השימוש בתקנה, והדגישה את הצורך לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו. למרות כמה הסתייגויות, רונן הסכים כי יש לדחות את העתירה, שכן מבחן המידתיות עמד במקרה זה.