ת"א 41111-07-20

תקציר

השופט החליט לדחות את התביעה מכמה נימוקים. ראשית, ביחס לסעיפים 7.2 ו-7.3 להסכם, מקובלת על פרשנותם של הנתבעים כי יש לבטל את ההסכם על מנת לקבל פיצוי מוסכם, ומאחר שההסכם לא בוטל אלא מומש, התביעה לפיצויים נדחית. שנית, תקנות הקורונה שהיו בתוקף בעת המסירה המתוכננת הגבילו את יכולתם של הנתבעים לפנות את רכושם ולמסרו לתובע. התקנות מנעו מאנשים לצאת מבתיהם אלא לצורך עניינים דחופים, ומעבר דירה לא נכלל בחריגים מצומצמים אלה. לפיכך, העיכוב במסירה היה כדין ולא היווה הפרה של ההסכם. שלישית, על פי סעיף 7.8 להסכם, אם הופעתו של צד נדחית מסיבות שאינן בשליטתו, הביצוע נדחה עד להסרת המכשול, וזה לא נחשב להפרה. לא ניתן היה לצפות את מגפת הקורונה ואת צעדי הסגר שבאו בעקבותיה בעת חתימת החוזה, והנתבעים עשו כמיטב יכולתם למסור את הנכס במועד. לפיכך, השיהוי אינו מזכה את התובע בפיצוי מוסכם. לבסוף, מצאה השופטת יסודות של חוסר תום לב בהתנהלות התובע ובתביעתו, המצדיקים אף הם את דחיית התביעה. עוד קבעה השופטת כי על התובעת לכסות את הוצאות הנתבעים והוצאות משפט בסך 35,000 ₪.