עת"מ 1761-03-16

תקציר

במוקד המחלוקת עומד הליך תכנוני של "השבת זכויות" המתבצע באמצעות תכנית איחוד וחלוקה. תהליך זה כרוך בשינוי ייעוד הקרקעות כפי שנקבע בתכנית קודמת, והכללתן בטבלת הקצאה ואיזון לצורך קבלת פיצוי בגין קרקעות שהופקעו. העותרים, שאדמותיהם הופקעו לצורך סלילת דרך רבין, ביקשו לכלול הוראה להשבת זכויות בתכנית האיחוד והחלוקה שמקדמת התכנית הראשית, ששינתה את ייעוד אדמותיהם מחקלאיות למגורים. ועדות התכנון המקומיות והמחוזיות דחו בקשה זו, בטענה כי אין קשר תכנוני הדוק בין תכנית הדרך לבין התכנית העיקרית, וכי יש להחיל את מנגנון השבת הזכויות רק בנסיבות חריגות וכאשר קיים רציונל תכנוני ישיר. בית המשפט הסכים עם החלטות ועדות התכנון והדגיש כי מנגנון השבת הזכויות בעייתי מבחינה תכנונית ופוגע בעקרונות של צדק חלוקתי, שכן הוא מטיל את נטל הפיצוי על קבוצה קטנה של בעלי קרקעות בתחום התכנית העיקרית. כמו כן, נמתחה ביקורת על המנגנון על עקיפת הליך הפיצוי הסטטוטורי והיעדר אישור של גורמים מקצועיים. יתר על כן, במקרה ספציפי זה, דרך רבין שירתה שטח ציבורי רחב ותוכננה ונבנתה לפני התכנית הראשית, דבר המעיד על זיקה תכנונית רופפת. בית המשפט דחה את טענות העותרים בדבר הבטחה שלטונית והסתמכות על פרקטיקה קודמת, וקבע כי הן אינן משכנעות ובטרם עת. לפיכך, העתירות שערערו על החלטות התכנון נדחו, והעותרים חויבו בתשלום שכר טרחה למשיבים.