ת"א 1388/98

תקציר

התובעים, עובדים לשעבר של הנתבעת מס' 2 (אגד), תבעו תשלום סכומים שהופרשו עבורם על ידי אגד בנתבעת מס' 1 (קרן הפנסיה של חברי אגד), וכן סעד הצהרתי על בטלותם של סעיפים מסוימים בתקנון הקרן, שלטענתם היו מפלים, ועל בטלות מסמכי הוויתור עליהם חתמו עם פרישתם מאגד. עוד טענו התובעים כי כתבי הוויתור הושגו תחת לחץ וכפייה מצד הנתבעים. הנתבעים טענו כי התביעות חסומות בזמן, וכי כתבי הוויתור מחייבים. עוד טענו הנתבעים כי תנאי הקרן אינם מפלים, וכי אין בהם כדי לפגוע בזכות קנויה כלשהי של התובעים. בית המשפט קבע כי מדובר בתביעות חסומות על פי חוק, שכן התובעים היו מודעים לעובדות המהוות את עילת התביעה בעת חתימתם על כתבי הוויתור. לחילופין, קבע בית המשפט כי כתבי הוויתור תקפים, שכן התובעים לא חתמו עליהם בכפייה או בכפייה, וממילא התובעים לא ביטלו את כתבי הוויתור תוך זמן סביר. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי טענות התובעים כי התקנות מפלות ופוגעות בזכויותיהם הסוציאליות אינן משכנעות. בית הדין הדגיש כי יחסי העבודה של התובעים עם אגד, וחברותם בקרן, התבססו על תקנון הקרן, שהיה לו תוקף של הסכם, ושהתובעים לא התנגדו לו במהלך חברותם. עוד קבע בית הדין כי לתובעים לא היו זכויות מוקנות להפרשות המעסיק לקרן, שלא היוו חלק משכרם . כמו כן, בית המשפט מצא כי הסדר הפרישה בתקנון הקרן היה סביר ועולה בקנה אחד עם תוכניות פנסיה אחרות, ולא פגע בזכויותיהם הסוציאליות של התובעים. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעות התובעים לסעד מהותי. משכך, דחה בית המשפט את טענות התובעים, והורה להם לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.