תלה"מ 61641-09-19

תקציר

לתובע, שאינו יהודי, ולנתבע, גבר יהודי, נולד ילד משותף. התובע הגיש תביעה למזונות ילדים כנגד הנתבע לתקופה שבין 2008 לשנת 2018, אשר בית המשפט דחה בשל שיהוי קיצוני בהגשה ואי הבאת ראיות לתמיכה בתביעה. התביעה הוגשה מכוח סעיף 3(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה בישראל, הקובע כי מי שאינו נופל תחת כל דין אישי החל עליו חייב בתשלום מזונות ילדיו הקטינים. בית המשפט מצא כי הסבריה של התובעת לשיהוי היו סותרים ופגעו ביכולתה לעמוד בנטל הראיה. יתר על כן, יכולתו של הנאשם להגן על עצמו נפגעה בשל השיהוי הממושך, שכן הוא לא הצליח להביא ראיות לתשלומים ששילם עבור מזונות בנו. למרות שבית המשפט הכיר בכך שהתובעת נשאה אך ורק באחריות גידול ילדם, הוא סבר כי בחירתה של התובעת לפתוח בהליכים משפטיים דווקא במועד זה – לאחר שנודע לה על ירושת הנתבעת – יחד עם פעולותיה המשפטיות הקודמות ביחס לילד, מצביעה על שיהוי בלתי סביר ובלתי מוצדק. עוד הדגישה השופטת כי יש לדחות את התביעה לגופה, שכן התובעת לא הביאה ראיות מספיקות להוצאות הילד. חוסר תום הלב של התובעת וחוסר ההגינות הפרוצדורלית הודגשו כאשר בית המשפט הגיע למסקנה כי התביעה למזונות עבר, לרבות התקופה בה הילד היה מדורו (מעל גיל 18 ועדיין תלוי), הייתה צריכה להיות מוגשת מוקדם יותר. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב בהוצאות הנתבע בסך 15,000 ₪.