ת"א 62202-12-21

תקציר

זהו תקציר פסק דין בתביעת לשון הרע שנידונה בישראל. התובע, אדם פרטי, תבע את שכניו בגין לשון הרע לאחר שלטענתם צעקו לעברו הערות פוגעניות במהלך ויכוח סוער. הנתבעים הואשמו בכך שצעקו אמירות משפילות ומשפילות, לרבות טענות כי התובע הוא "סוטה מין" ו"פדופיל". השופטת פתחה בהתוויית המסגרת המשפטית לבחינת תביעות לשון הרע, הכוללת הליך בן ארבעה שלבים. השלב הראשון בוחן האם הביטוי מהווה לשון הרע ואם פורסם. אם כן, השלב השני בוחן האם הביטוי נהנה מחסינות מוחלטת. אם לא, השלב השלישי בוחן האם הפרסום מוגן על ידי אמת ואינטרס ציבורי. לבסוף, השלב הרביעי בוחן האם הפרסום מוגן בתום לב. השופט מצא כי דברי הנתבעים, ובפרט המונח "סוטה מין", יכולים להיחשב כלשון הרע שכן הם משפילים ועלולים להשפיל את התובע בעיני אחרים. עם זאת, השופט קבע כי הדברים נאמרו במהלך ויכוח סוער ויש לראות בהם גידופים ולא לשון הרע. עוד ציינה השופטת כי השומע הסביר לא יאמין להאשמות וכי משפחתו של התובע עצמו לא פירשה את הדברים כפשוטם. כמו כן, השופטת הטילה ספק בראיות התובע וקבעה כי בעדותו ובעדותה של כלתו היו סתירות. השופטת ציינה כי התובע לא הוכיח די הצורך כי הדברים פורסמו לצד שלישי, וזהו תנאי הכרחי ללשון הרע. השופטת המשיכה ודנה בהבדל בין הבעת דעה לבין קביעות עובדתיות, וקבעה כי דברי הנתבעים היו דעות המבוססות על פרשנותם למעשי התובע. לפיכך, גם אם התקיימו כל יתר התנאים ללשון הרע, ההתבטאויות היו מוגנות בהוראות חופש הביטוי. לסיכום, השופט דחה את התביעה, וקבע כי התובע לא הצליח להוכיח את טענתו נגד שני הנתבעים. הוצאות לא נפסקו לאף אחד מהצדדים, והשופטת הציעה לצדדים לפתור את חילוקי הדעות ביניהם ולחיות בשלום. סיכום זה משרטט את השיקולים המרכזיים בהכרעת הדין, תוך התמקדות במסגרת המשפטית, באופי ההתבטאויות וברכיב הפרסום של לשון הרע.