עת"מ 41955-01-24

תקציר

פסק הדין דן בזכות לפרטיות ובמידת ההגנה שלה על זהותם של אסירים משוחררים. תחילה קובע השופט כי המידע המבוקש על ידי העותר, זהותם של אסירים ביטחוניים ששוחררו ממעצר, הוא פרטי ומוגן על פי חוק הגנת הפרטיות. לאחר מכן דן השופט בטענת העותר כי עקרון רציפות התכלית, כפי שהוא מתווה בחוק, אינו אמור לחול במקרה זה. לטענתם, קבלת פרשנות זו משמעותה שכל מידע שהושג באמצעות פעולות אכיפת חוק לא רצוניות יכול לשמש לכל מטרה, וזו תוצאה בלתי סבירה. תחת זאת, השופט מצדד במשיב, וקובע כי עקרון רציפות התכלית הוא עיקרון חשוב המגביל את השימוש במידע פרטי למטרה שלשמה נאסף. זאת ועוד, השופטת בוחנת את טענת העותרת כי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות מצדיק את חשיפת המידע המבוקש כמצוי לטובת הציבור. השופט חולק על כך, וקובע כי סעיף זה מעניק הגנה רטרואקטיבית מפני פגיעה בפרטיות ולא ניתן להשתמש בו כדי לקבוע פגיעות כאלה, במיוחד כאשר הן מבוצעות על ידי רשות. השופט דן גם באיזון בין הזכות לפרטיות לבין הזכות לקבל מידע מרשויות ציבוריות, ובסופו של דבר מגיע למסקנה כי הזכות לפרטיות במקרה זה גוברת על זכות הציבור למידע. השופטת מדגישה כי המידע המבוקש כבר זמין באופן חלקי באמצעים אחרים, כגון הליכים פליליים, וכי הפגיעה מחשיפה נוספת היא פגיעה משמעותית בפרטיות. לבסוף, השופטת מתייחסת בקצרה לטענת העותר כי המדינה פועלת בשני קולות בסוגיה זו, שבעיניה מהווה הרחבה לא רלוונטית של הדיון, ומציינת כי החלטת המדינה לפרסם מידע על שחרורי אסירים נועדה למעקב אחר פעילות הרשות על ידי נפגעי העבירות. העתירה נדחית, והעותר מחויב לפצות את המשיבים בגין שכר טרחתם והוצאותיהם.