ת"א 22087-06-14

תקציר

מדובר במחלוקת על חלוקת חלקת קרקע בין שתי שותפויות. לתיק היסטוריה ארוכה, שראשיתה בשנת 1995, אז הגישה אחת השותפויות בקשה לפירוק ההסכם וחלוקת הרכוש. החלקה המדוברת הוחכרה על ידי הקרן הקיימת לישראל, והשותפות הורכבה מהחוכר ויורשיו. במהלך השנים התקבלו מספר החלטות בתיק, ביניהן פסק דין משנת 1999 שהורה על פירוק השותפות וחלוקת הנכס, ומספר החלטות בנוגע לשיטת החלוקה. המחלוקת העיקרית לאורך הדיונים השונים הייתה על אופן חלוקת הקרקע, לאורכה או לרוחבה.  פסק הדין האחרון, שניתן בשנת 2018, בא בעקבות בקשה לביצוע ההחלטות הקודמות בנוגע לחלוקת הקרקע לרוחבה. המבקשים טענו כי שיטת חלוקה זו אינה ישימה עוד, שכן התברר כי לא ניתן לקבל זכויות בניה עבור חלק הקרקע שהוקצה להם. הם ביקשו מבית המשפט להורות על חלוקת הקרקע לאורכה או לחילופין על מכירת הנכס וחלוקת התמורה. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי פסק הדין הקודם הוא סופי ולא ניתן לעיין בו מחדש, וכי המבקשים לא פעלו בשקידה סבירה בגילוי העובדות החדשות לכאורה. עוד טענו כי חלוקת הקרקע לרוחבה אפשרית וכבר הוסכמה על ידי כל הצדדים ואושרה על ידי הרשויות הרלוונטיות. בית המשפט דחה את תביעת המבקשים, בקובעו כי אין עילה למשפט חוזר אזרחי, שכן לא הייתה תרמית או ראיות חדשות שלא ניתן היה לגלותן בשקידה ראויה. פסק הדין בעניין החלוקה לרוחב הקרקע לא התבסס על הסכמה, ולכן לא ניתן לבטלו בעילה של טעות. זאת ועוד, שינוי הנסיבות בכל הנוגע לזכויות הבנייה לא היה שינוי מהותי המצדיק את שינוי פסק הדין הקודם. עוד ציין בית המשפט כי המבקשים כבר פוצו בגין השינוי בזכויות הבנייה באמצעות קביעת תשלומי איזון. לבסוף הורה בית המשפט למבקשים לשלם למשיבים הוצאות בסך 40,000 ₪.