סע"ש 73535-12-20

תקציר

התובעת, שעבדה כעובדת קבלן אצל הנתבעת השנייה (המעסיקה), תבעה הן את המעסיק והן את הנתבע הראשון (הבנק) בגין אפליה על רקע הריון, אי חזרה לעבודה לאחר חופשת לידה והפרות נוספות של חוק עבודת נשים. בית המשפט קבע כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה להראות כי אי קליטתה בבנק או העברתה לסניפים אחרים נבעו מאפליה. התובעת ידעה כי העסקתה היא זמנית ולא הובטחה לה משרה קבועה. הריונה גם לא היווה פקטור בהחלטות הנתבעת בנוגע להשמתה או להעסקתה. לפיכך, התביעה בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה נדחתה. עם זאת, בית הדין פסק לטובת התובעת בטענתה כי הנתבעים לא החזירו אותה לעבודה לאחר חופשת הלידה, בניגוד לחוק עבודת נשים. בית הדין הורה למעסיק לשלם לתובעת תוספת שכר בסך 21,450 ₪ עבור התקופה המוגנת לאחר חופשת הלידה, 929.50 ₪ הפרשות לפנסיה, 675.80 ₪ עבור ימי חופשה שלא נוצלו, 2,740 ₪ דמי הבראה, 1,465 ₪ פיצויי פיטורים משלימים, 10,000 ₪ פיצויים לא ממוניים ו-4,290 ₪ בגין הודעה מוקדמת (עליה ויתרה הנתבעת). תביעת התובע נגד הבנק נדחתה. המעסיק חויב לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪, והתובע חויב לשלם למעסיק הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ₪.