ע"פ 9302/17

תקציר

בית המשפט החליט כי הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המערער תידחה. הנימוק מאחורי החלטה זו הוא שמרגע שאדם הורשע ונידון למאסר בפועל, יש לבצע את גזר הדין באופן מיידי. זאת בעיקר משום שחזקת החפות אינה חלה עוד. בנוסף, קיימים שיקולים נוספים כגון הגנה על הציבור, חיזוק אמון הציבור במערכת המשפט והרתעת עבריינים פוטנציאליים. עיכוב ביצוע גזר הדין הוא אפוא נדיר וניתן לשקול אותו רק בנסיבות חריגות. נטל ההוכחה מוטל על הנידון לשכנע את בית המשפט כי האינטרס שלו גובר על האינטרס הציבורי במאסר מיידי. במקרה זה הורשע המערער בעבירות חמורות ונגזרו עליו שבע שנות מאסר. בית המשפט מצא כי הערעור, המערער על ההרשעה, אינו מצדיק שיהוי, מה גם שההרשעה התבססה על קביעות מהימנותו של בית משפט קמא. טענתו העיקרית של המערער, הנשענת על דעת המיעוט במישור קמא, אינה עילה מספקת לשיהוי, במיוחד כאשר ההרשעה החלופית המוצעת נושאת עונש פוטנציאלי של עד חמש שנים. בית המשפט הדגיש כי יש לבחון כל מקרה לגופו, ומקרים קודמים המעכבים ביצוע גזרי דין בגין עבירות מין אינם מהווים תקדים. נוכח חומרת העבירה, משך העונש ומכלול השיקולים הרלוונטיים, האינטרס הציבורי במאסר מיידי גובר על אינטרס השיהוי של המערער. לפיכך, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית, ועל המערערים לרצות את עונשם כפי שיקבע בית משפט קמא.