תלה"מ 59064-02-20

תקציר

בפסק דין זה פוסק בית המשפט בתביעה בדבר בעלות על דירה שנרכשה במהלך נישואין שהסתיימו בגירושין. הדירה נרשמה על שם שני בני הזוג, אך האישה טענה כי היא נועדה כמתנה עבורה בלבד, במימון הוריה, ובשל טעות נוסף גם שמו של בעלה לשטר. הבעל, לעומת זאת, טען כי הדירה היא בבעלות משותפת. השופטת מקבלת את גרסת הבעל לאירועים, וקובעת כי הדירה אכן נרכשה במשותף ונרשמה במדויק. גרסאותיה השונות והסותרות של האישה לאירועים לאורך השנים לא היו משכנעות. יתר על כן, השופט קובע כי גם אם הדירה נועדה לשמש מתנה לאישה בלבד, הראיות אינן תומכות בטענה כי המתנה הייתה מותנית או כי נפלה טעות ברישום שם הבעל. כתב ההתחייבות עליו חתם הבעל, שלטענת האישה הוכיח את טענתה, פורש אחרת; השופטת מסכימה עם טענת הבעל כי היא נועדה למנוע את מכירת הדירה ונועדה להבטיח שהיא תשמש למגורי ילדיהם ולגידולם. לפיכך, השופט פוסק לטובת תביעת הבעל לפירוק השיתוף ומורה על מכירת הדירה. עם זאת, תביעתו הכספית של הבעל על חלקו בהכנסות השכירות נדחית. השופט מוחל על טענה זו, בהתחשב בגרסתו של הבעל עצמו לאירועים, בהתנהלותו בהקמת משפחה נוספת ובהימנעותו מקיום חובות המזונות שלו כלפי ילדיו מנישואיו הקודמים. השופט מציין כי פירוק השותפות עשוי להצדיק בחינה מחדש של תשלומי המזונות בעתיד, אך אינו משפיע על חובות העבר. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו.