ע"ע 299/03

תקציר

במקרה דנן, התקבל הערעור, וחייב את החברה לפצות את המערער בשל אי קיום דרישת חוזה העבודה להבטחת ביטוח אובדן כושר עבודה עבורו. חרף טענת החברה כי מבטחת ראשונית דחתה את הכיסוי, קבע בית המשפט כי באחריות החברה לחפש בשקידה אפשרויות חלופיות, גם בפרמיות גבוהות יותר, שאת חלקן היה על המערערת לשלם. הראיות הראו כי למרות מחלתו הקשה, הצליח המערער להבטיח ביטוח בכוחות עצמו, דבר המצביע על כך שהחברה הייתה יכולה לעשות זאת אילו נהגה באחריות. פסק הדין דחה את הטענה כי המערער ויתר על זכותו לביטוח, שכן מהודעת החברה עולה אחרת. משכך, קבע בית המשפט כי החברה חייבת למערער פיצוי בשיעור של 2.5% משכרו החודשי כפול משך העסקתו, לרבות התאמות לריבית ולאינפלציה. בנוסף, נפסק למערער פיצוי בגין הפסדים מוכחים בגין אי כושר בתקופה קצובה, על בסיס הגמלה החודשית שהבטיח באופן עצמאי. בית המשפט התייחס לטענות נוספות בנוגע להפרשות מעסיק שלא שולמו לטובת תוכנית ביטוח מנהלים וקרן השתלמות, והעניק סכומים מלאים עם התאמות נדרשות משום שהחברה לא ערערה על תביעות אלה כראוי. באשר לפדיון ימי חופשה, פסק בית הדין לטובת המערערת בגין 1.83 ימים, כפי שנקבע בחוזה העבודה שלהם. בית הדין הותיר על כנו את סכום הפיצוי שנקבע בעבר בגין הלנת שכר ופיצויי פיטורים, תוך שהוא מסתמך על שיקול דעת שיפוטי. בסופו של דבר, נדחו טענות המערערת בדבר ביטוח אובדן כושר עבודה, דמי מנהלים וחופשה, בעוד טענות אחרות נדחו, והחברה חויבה בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪ בתוספת חיובים סטטוטוריים נוספים.