ב"ל 2317/08

תקציר

התובעת, שנפרדה מבעלה בשל התנהגותו האלימה, תבעה ממנו מזונות אך נמנעה ממנה גמלה מהמוסד לביטוח לאומי להבטחת תשלומה. במכתב הדחייה של המכון, מיום 7.5.2008, לא היו נימוקים ספציפיים, אלא רק צוין כי הבקשה נבדקה ונמצאה בלתי כשירה. המקרה התמקד בפרשנות תקנה 3(2) לתקנות המזונות (הבטחת תשלום), המרחיבה את הזכאות לגמלת הבטחת מזונות לנשים שאינן מסוגלות לכלכל את עצמן. התובעת, שלא עמדה בקריטריונים של מעל גיל 60 או משמורת על ילד, טענה כי היא נופלת לקטגוריה זו. עם זאת, בית המשפט מצא כי המונח "לא מסוגלת לכלכל את עצמה" מתייחס לגורם אישי, כגון מצב רפואי, ולא רק חוסר הכנסה. מאחר שלא הוכח גורם כזה בעניינה של התובעת, קבע בית המשפט כי היא אינה זכאית להטבה. במובן רחב יותר, החוק נועד להבטיח תשלומי מזונות, אך רק למי שבאמת זקוק לכספי ציבור לשם כך. התקנות קובעות חזקה לטובת קטינים, אימהות לילדים ונשים מעל גיל 60, אך לא לטובת התובע, שהיה בגיר ללא משמורת. בית המשפט הכיר במצב הקשה אליו נקלעה התובעת, אך אישר את דחיית תביעתה, מתח ביקורת על מכתב ההכחשה המעורפל של המכון, אך בסופו של דבר קבע כי מדובר בפגם מנהלי שאינו מצדיק קבלה. הוצאות לא נפסקו לאף אחד מהצדדים, והאפשרות לערעור נשמרה. ההחלטה ניתנה ב-26 באפריל 2009.