סע"ש 17700-01-20

תקציר

התובע, שלמה דגן, ביצע עבודות פיקוח, ניהול ותכנון עבור המועצה המקומית עומר תחת מחלקת הנדסה במשך 19 שנים. הקשר בין דגן למועצה עוגן בהסכם של 12 חודשים, שלאחריו הוא נמשך ללא הארכה. בתום התקשרותו תבע דגן הטבות לעובדים, שהמועצה דחתה והובילה לתביעה. התביעה נסבה סביב השאלה האם יש להכיר בדגן כעובד או כנותן שירותים. בית המשפט בחן את הנסיבות והמאפיינים של מערכת היחסים באמצעות המבחן המעורב, הכולל את מבחן השילוב ומבחנים נלווים כגון קשר אישי, כפיפות, אמצעי תשלום ותלות כלכלית. הראיות הראו את השתלבותו של דגן בעבודות המועצה ובאירועים החברתיים, אך גם הצביעו על כך שעבד כקבלן עצמאי. נמצא כי המאזניים נוטים לשני הצדדים. השופט גנדלר אופק הדגיש כי במקרים גבוליים כאלה, הסכמת הצדדים יכולה להיות גורם מכריע. כאן נקבע כי דגן הסכים להיות קבלן, ואף ביקש הסדר זה בשל השכר הגבוה יותר. ההסכם החוזי, שקבע בבירור כי הוא קבלן, בשילוב עם כניסתו של דגן לתפקיד ללא הליך מכרזי, היטו את הכף לטובת המועצה. לפיכך, בית הדין קבע כי דגן אינו עובד ודחה את תביעתו להטבות עובדים. למרות זאת, בית המשפט בחן גם את התרחיש החלופי של זכויותיו של דגן לו היה עובד ומצא כי המועצה הוכיחה כי שכרו היה נמוך משמעותית מזה שקיבל כקבלן. בעקבות זאת נדחתה תביעת המועצה להשבת רכוש. לבסוף, דחה בית המשפט את תביעתה של דגן לפיצוי לא ממוני, שכן היא הוצגה בשלב מאוחר של ההליך והיוותה הרחבה של התביעה. בסופו של דבר, התביעה נדחתה, ודגן חויב לשלם למועצה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. פסק הדין ניתן ביום 16.2.2023 ומאפשר לשני הצדדים לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי בירושלים בתוך 30 יום.