ע"א 2975/09

תקציר

פסק הדין דן בערעור על צו פשיטת רגל נגד בעל חברה משפחתית. הבעלים חתם על ערבות אישית ובלתי מוגבלת לחובות החברה. הבנק פתח בהליכי פשיטת רגל לאחר שהבעלים מכר חלק מנכסיו תוך משא ומתן עם הבנק על הסדר פשרה בגין חוב החברה. הבעלים טען כי לחברה לא היה חוב בעת המכירה, כי הנכסים נמכרו בתמורה, וכי המו"מ לא חייב אותו להימנע ממכירת נכסיו. עוד טען כי היה על כונס הנכסים הרשמי לקבל פסק דין כספי וצווים האוסרים על ביצוע עסקאות בנכסי החברה בטרם ייפתח בהליכי פשיטת רגל, וכי מכירת נכסיו במהלך המו"מ לא פגעה בזכות הקניין שלו. רוב השופטים לא הסכימו עם טענות הבעלים. הם הדגישו כי פשיטת רגל היא אמצעי של מוצא אחרון, המוביל לתפיסת נכסי החייב, ומטרתה חלוקה שוויונית של נכסים אלה ומתן אפשרות לחייב להשתקם כלכלית. לכן, על החייבים לפעול בתום לב, תוך מסירת מידע מלא וכנה לכונס הנכסים הרשמי. השופטים קבעו כי הבעלים, כערב, יכול להיחשב "חייב" כהגדרתו בפקודת פשיטת הרגל, ומכירת נכסיו מהווה "מעשה של פשיטת רגל". הם נימקו זאת בכך שהתנהלותו של הבעלים, לרבות הימנעותו מליידע את הבנק על מכירת הנכס תוך כדי משא ומתן להסדר, מצביעה על הונאה. יתר על כן, החוק אינו מחייב נושים לקבל פסק דין כספי לפני פתיחת הליכי פשיטת רגל, וזכות הקניין של הבעלים לא הגנה עליו מפני פגיעה בזכויותיהם של אחרים. דעת הרוב החליטה לקבל את ערעור הבנק, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהורות על הליכי פשיטת רגל נגד הבעלים. עוד פסקו כי על הבעלים לשאת בהוצאות הבנק ובשכר טרחת עורך דין. השופט הנדל, אף שהסכים עם הניתוח המשפטי של דעת הרוב, הדגיש כי יש להתחשב במעמדו של הבעלים כערב בעת בחינת התנהגותו. השופט הנדל סבר כי התנהלות הבעלים אינה עולה כדי תרמית וכי היה על הבנק ללכת ב"דרך המלך" של קבלת פסק דין ולבקש סעד זמני. לפיכך, השופט הנדל דחה את הערעור מבלי לפסוק הוצאות.