עת"מ 1996/07

תקציר

העותרים, שהם יורשיו של חייל צה"ל שנפטר, ביקשו לקבל את מלוא התשלומים וההטבות שהיה מקבל אילו הוכר כנכה צה"ל במהלך חייו. החייל פיתח אפילפסיה לאחר פגיעת ראש במהלך שירות המילואים, אך בקשתו להכרה כנכה צה"ל נדחתה על ידי המשיב. החלטה זו בוטלה מאוחר יותר על ידי בית המשפט, אך למרבה הצער החייל נפטר לפני פסק הדין. העותרים טענו כי סירוב המשיב היה בלתי סביר וגרם לעיכוב בקבלת ההטבות, וכתוצאה מכך להוצאות נוספות בגין נכותו של החייל שיש לפצות עליהן. הם גם טענו לפערי ריבית והצמדה בתשלומים. עם זאת, בית המשפט פסק נגד העותרים וקבע כי החלטת המשיב הייתה סבירה וכי ההטבות המדוברות לא היו מחויבות על פי חוק אלא ניתנו על בסיס נהלים פנימיים, שקבעו כי הן יינתנו ממועד ההכרה ואילך. יתר על כן, בית המשפט הבחין בין חקיקה חברתית לדיני נזיקין, והסביר כי דיני הסעד מספקים סיוע שוטף לצרכי היומיום ואינם רטרוספקטיביים כמו דיני הנזיקין. התנהלותו של המשיב לא נמצאה בלתי ראויה או בלתי סבירה, והטענה כי "משכו" את ההליך לא נתמכת. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים לא היו זכאים לתשלומים רטרואקטיביים, ריבית או הפרשי הצמדה.