ע"א 300/53

תקציר

פסק הדין מתייחס לסמכותם של בתי המשפט המחוזיים לדון בעררים על החלטות ועדות ערר של מועצות מקומיות. המקרה הנדון עסק במחלוקת בנושא מיסים, כאשר המערער הגיש תחילה ערעור לוועדת הערר של המועצה ולאחר מכן פנה לבית המשפט המחוזי בחיפה. על פי החקיקה הרלוונטית, צדדים החשים מקופח מהחלטתה הסופית של ועדת הערר רשאים לערער לבית המשפט המחוזי שבתחומו נמצאת המועצה. המועצה ערערה על סמכותו של בית המשפט לדון בעררים מסוג זה, והביאה את בית המשפט המחוזי לפסוק לטובת המועצה, החלטה עליה ערער המערער. השאלה שעמדה בפני השופטים הייתה האם סמכותו של בית המשפט המחוזי במקרה זה היא ערעורית או מקורית, ואם אכן מדובר בערעור, האם יש לה בסיס חוקי. השופטים הגיעו למסקנה כי סמכותו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 84(א) לצו המועצות המקומיות היא אכן ערעור וכי כוונת החקיקה הייתה להקנות לבית המשפט סמכות לעיין בהחלטת ועדת הערר על סמך החומר שהוצג בפניו. הם פירשו את החוקים הרלוונטיים, לרבות דבר המלך במועצה ופקודת המועצות המקומיות, ומצאו כי סמכות הערעור של בית המשפט המחוזי במקרה זה אינה מעוגנת משפטית. סמכותו של המחוקק להרחיב את סמכותו של בית המשפט בעניינים אלה ניתנה הוראה מפורשת לביצוע "כפי שייקבע בכל פקודה", וכל הרחבה שלא נעשתה באמצעות פקודה נחשבה חסרת תוקף. לפיכך החליטו השופטים כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות לדון בערעור על החלטת המועצה המקומית ודחו את טענת המערער. הם המליצו למחוקק הישראלי לתקן את המצב, והדגישו כי אף אחד מהצדדים לא יישא בהוצאות.