בג"צ 890/99

תקציר

בית המשפט העליון דן בעניינו של אזרח ישראלי שלאחר עשרות שנים של עבודה ותרומה לביטוח הלאומי, עבר לארה"ב בגיל 60. עם הגיעו לגיל 65 הוא הגיש בקשה לקצבת זקנה ישראלית, אך נדחה בשל הדרישה כי על התובעים לשהות בישראל בעת תביעתם. ערעוריו לבית הדין האזורי והארצי לעבודה לא צלחו. בערעור נוסף אישר בית המשפט העליון את הפרשנות הקיימת לחוק, הקובעת כי הזכאות לפנסיה מותנית בשהייה בישראל בעת הגשת התביעה. למרות זאת, בית המשפט הכיר בהקשרים חברתיים ודמוגרפיים מתפתחים, לרבות ניידות בינלאומית מוגברת והכרה בביטחון סוציאלי כזכות אדם על פי אמנות בינלאומיות. בית המשפט הדגיש את תיקוני החקיקה האחרונים שהקלו במידת מה את דרישות התושבות לפנסיה, וציין דיונים מתמשכים על הרחבה נוספת של הזכאות. בית המשפט החליט לקבל חלקית את העתירה, והורה לשר לשקול את תיקון התקנות כך שיאפשרו זכאות לפנסיה בנסיבות העותרת. שיקול זה צריך להסתיים בהתייעצות עם הגורמים הרלוונטיים ולהגישו לאישור בתוך פרק זמן מוגדר, תוך השארת מקום לעותר לחדש את עניינו אם אינו מרוצה מהתוצאה. ההחלטה משקפת גישה זהירה לאיזון בין פרשנות סטטוטורית לבין הצורך להסתגל למציאות חברתית-כלכלית חדשה, העלולה להשפיע על כ-100,000 תושבי ישראל לשעבר במצבים דומים.