עת"מ 9395-05-19

תקציר

הדיון וההחלטה נוגעים לשני סוגים של התקשרויות הקשורות לחוזי תחבורה ציבורית. הסוג הראשון נוגע לחברות תחבורה ציבורית חדשות המקבלות רישיונות להפעלת קווי תחבורה ציבורית לאחר הליך תחרותי, ואילו הסוג השני נוגע להסכמים בין המדינה לחברות קיימות, אגד ודן, להפעלת קווי תחבורה ציבורית שלא הוצאו לתחרות. בית המשפט בוחן האם חוק חובת המכרזים חל על התקשרויות אלה. מסקנתה היא כי מטרות דיני המכרזים רלוונטיות לתחום התחבורה הציבורית וכי ההליך התחרותי להקצאת רישיונות חולק מאפיינים משותפים להליך מכרזי, לרבות תחרות מאורגנת עם כללים מוגדרים מראש, שוויון וטוהר המידות. עם זאת, תחולתו של חוק חובת המכרזים תלויה באופי העסקה. בית המשפט קובע כי חלוקת רישיונות להפעלת קווי תחבורה ציבורית מהווה עסקה, שכן המדינה משלמת למפעילים סבסוד משמעותי ויש לה אינטרס משמעותי באיכות השירות. כמו כן, העסקה כרוכה ברכישת שירותים או עבודה, ומכשירה תחת תחולתו של חוק חובת המכרזים. ועדת המכרזים נדרשת לשקול מחדש את החלטתה בנוגע להוראות ההעדפה הכלולות במכרזים, תוך הקפדה על התאמתן לחוק חובת המכרזים. חלקה השני של החלטת ועדת המכרזים, הנוגע להסכמים עם אגד ודן, מבוטל אף הוא ויש לבחון אותו מחדש בהתאם לממצאי בית המשפט. פסק הדין מדגיש את סמכותה של המדינה לכלול הוראות העדפה במכרזים ובהסכמים, במיוחד נוכח התמיכות הניתנות למפעילי התחבורה הציבורית. בנוסף, בית המשפט דוחה טענות המערערות על חוקתיות ההעדפות למוצרים מייצור מקומי ועל מקור סמכותה של המדינה להעניק סובסידיות. כתוצאה מכך, החלק הראשון של החלטת ועדת המכרזים מבוטל, והעניין מוחזר לדיון חוזר, ואילו החלק השני מבוטל אף הוא. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים, ולא נפסקו הוצאות.